שאלות ותשובות

שאלה 1:

האם ‘הדרך האמצעית’ טובה לנו?

תשובה:

בוודאי, ש’הדרך האמצעית’ טובה לנו ועוד יותר, היא טובה גם לחברה שבה אנו חיים.

ונפרט – בפרוש שנתן הרמב”ם לשאלה של רבי יהודה הנשיא (עורך וחותם ‘המשנה’) – “אי זו היא הדרך הישרה שיבור לו האדם?” ועונה עליה רבי – “הדרך שהיא לתפארת האדם ולתפארת לו מן האדם”, והרמב”ם אומר, שהדרך הישרה הזו היא הדרך האמצעית הטובה.

דהיינו, הדרך האמצעית לפי רבי יהודה הנשיא ולפי הרמב”ם – היא הדרך הטובה, שבה יבחר האדם ללכת. אולם אין זה מספיק שהדרך תהיה טובה לנו (“לתפארת האדם” – שהאדם יכול להתפאר שהלך בה), אומר רבי יהודה הנשיא, אלא, שגם האדם האחר יוכל לפאר את העושה ואת מעשהו הטוב, שנאמר “לתפארת לו מן האדם”.

נוסף לכך הרמב”ם, בהגדרתו את הדרך האמצעית, אומר בפירוש: “הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות , הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע …”.

ההכרה הזו, שהדרך האמצעית טובה, נמצאת בכל התרבויות, שנסקרו בספר, בנוסף לתרבות היהודית, כאמור לעיל, גם בתרבויות: הסינית, ההודית-בודהיסטית, הוויית-נוצרית והאסלאמית.

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שהדרך האמצעית טובה לנו וטובה לחברה שבה אנו חיים, והליכה בה, גורמת לאושר אישי לכל ההולך בה, ולשלום ואי-אלימות בין בני האדם ובין עמים.

להרחבה בנושא זה, בתרבות היהודית – ראה פרק-משנה 5.7 בספר.


שאלה 2:

האם כל אחד יכול ללמוד להתנהג בדרך האמצעית?

תשובה:

לפי הרמב”ם לא רק שכל אחד יכול להתנהג בדרך האמצעית, אלא שכל אחד חייב ללכת בדרך האמצעית, לפי מצוות התורה ובכלל, כדי להיות שלם בנפשו, דהיינו, כדי לחיות חיים מאושרים.

הרמב”ם מביא את “תורת הדרך האמצעית” כולה במטרה אחת: “לתקן” את תכונותיו (“מידותיו”) של האדם, במידה ותכונות אלה סטו מן התכונות האמצעיות הטובות, ונטו לכיוון אחד משני הקצוות הרעים – יש להרחיקן מהקצוות האלה ולהביאן בחזרה אל האמצע.

יותר מכך, הרמב”ם מרחיק לכת בכך שהוא רואה צורך חיוני לכל אדם לתקן תכונותיו (מידותיו) לכוון האמצע, כדי להיות אדם שלם בנפשו, לפי טבעו מצד אחד, ולפי שזו המצווה שהוכתבה לו מהתודה, והוא חייב לבצעה, מהצד האחד.

מלבד האמור לעיל, היהדות אינה מאפשרת לאדם, חופש התנהגות ב”תורת הדרך האמצעית”, אלא מחייבת אותו ללכת בדרך האמצעית בכל כוחו, לפי שללכת בדרך האמצעית היא “מצווה שמינית” ממצוות עשה, מתרי”ג המצוות (“ללכת בדרכיו”), שהתורה צוותה. ולא רק שיש צווי ללכת בדרך האמצעית, אלא שמי שלא הולך בדרך האמצעית, נחשב כחוטא באי קיום מצוות עשה.

כאן המקום גם להזכיר, שבנוסף ליהדות, גם שאר התרבויות הנסקרות בספר: הסינית, ההודית-בודהיסטית, היוונית-נוצרית והאסלאמית, תומכות בדעה ש”כל אחד יכול” ללמוד וללכת בדרך האמצעית.

להרחבה בנושא “כל אחד יכול”– ראה בספר, בכל אחד מחמשת הפרקים הראשונים.


שאלה 3:

איך למצוא את האמצע בכל תכונה?

תשובה:

רבי יהודה הנשיא (עורך וחותם המשנה) שואל “איזו היא ‘דרך ישרה’, (שהרמב”ם מפרש כ’דרך האמצעית’), שיבחר לו האדם”?, וענה: “דרך שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. דהיינו הדרך האמצעית היא הדרך אשר כל אדם יכול להתפאר בה, כי היא טובה לו מצד אחד, וכן מהצד האחר – שהיא טובה גם לחברה בה הוא חי, היות וגם האנשים האחרים מפארים אותו עליה (שכן נאמר: ‘תפארת לו מן האדם’).

מהאמור לעיל אנו למדים, שהאמצע בכל תוכנה ותכונה נמצא במקום של כל מעשה אשר הינו טוב לאדם עושה המעשה וכן שהוא טוב גם לחברה שהוא חלק ממנה. שני התנאים חייבים להתמלא במצטבר. מעשה כזה נחשב כמעשה מוסרי וראוי.

מעשים שאינם באמצע, אלא קיצוניים בקצוות,  יכולים אפוא להיות כאשר:

  • המעשה טוב לעושיהן, אך אינו טוב לחברה שלו.
  • המעשה לא טוב לעושה, אולם טוב לחרה שהוא חלק ממנה.
  • המעשה אינו טוב לעושה וגם אינו טוב לחברה בה הוא חי.

האמצע של כל תכונה, לפי הפילוסוף היווני אריסטו, אינו אמצע מתמטי מוחלט לכל בני האדם בעולם, אלא אמצע יחסי אל כל אדם ואדם, בהיותנו אנשים שונים זה מזה. יתר על כן האמצע יכול להיות שונה אפילו אצל אותו האדם, בזמנים שונים, במקומות שונים ובנסיבות שונות. יחד עם זאת המעשים האמצעיים-מוסריים והראויים, מקובלים בחברה האנושית וכל אחד ימצא אותם ויבחין בהם, באופן טבעי, מעצם טבעו האנושי.

אריסטו גם אומר שלא קל למצוא את האמצע בכל תכונה, אולם הדבר אפשרי, כאשר הוא משווה את הדבר לקליעה למטרה, שבה קל להחטיא את המרכז, וקשה לקלוע בו במדויק.

להמחשה – ראה שלוש הדוגמאות שהובאו בתשובה לשאלה 4.

להרחבה בנושא זה ראה פרקים 3 ו – 5 בספר.”


שאלה 4:

איך להתחיל ללכת בדרך האמצעית?

תשובה:

יש ללכת ב’תיקון המידות’ (התכונות) לאט, בסבלנות ובהתמדה. ראשית עלינו לבחור בתכונה מסוימת שלנו, ושנית – לבחון בה, אם אנחנו מתנהגים באמצעיתה? (בבחירת האמצע – ראה תשובה קודמת).

אם אנחנו באמצעיתה של אותה תכונה – נבחר לנו תכונה אחרת מתכונותינו, ונבחן אם אנחנו מתנהגים באמצעיתה? אם התשובה שלנו שלילית – נבחן (כצעד שלישי) אם אנחנו מפריזים בהתנהגותנו, או ממעיטים בה, ביחס לאמצע. אם נמצא שאנו מפריזים – נלמד (כצעד רביעי) להמעיט בהתנהגותנו בה, עד הגיענו להתנהגותנו האמצעית בחזרה. ואם אנחנו ממעיטים בה – נלך לכיוון ההפרזה, ושוב עד שנגיע לאמצע באותה תכונה.

הגענו לאמצע בתכונה שבחרנו בה כאמור – נבחר לנו תכונה נוספת מתכונותינו ונעבור בה את התהליך (בן ארבעת הצעדים) כאמור למעלה מהתחלה, עד שנגיע בה להתנהגות אמצעית. במורה זו נעבור תכונה תכונה בהתנהגותנו, ונגיע בהן לאמצע. כאשר נעבור (תיאורטית) על כל תכונותינו, בכל המישורים הבין-אישיים: במשפחה, בעבודה, בחברה וכו’, נגיע (שוב תיאורטית) לשלמות, שהרמב”ם ופילוסופים אחרים, מדברים עליה, שהיא מביאה את האושר לאדם, ואת השלום לאנושות.

כדי להמחיש את תהליך תיקון המידות, כאמור לעיל, נביא שלוש דוגמאות מתחומים שונים:

דוגמה ראשונה ביחסי בני זוג – אהבה ומידתה.

ביחסים בין בני זוג, נדגים בעיקר בענייני אהבה, בה גם יש למצוא את האמצע, אמצע זה שצריך שיהיה טוב ונעים לשני בני הזוג גם יחד, אין בו הגזמה באהבה, מצד אחד, ואין בו המעטה, מצד שני. סטייה מן האמצע יכולה להתבטא בהגזמה באהבה, כאשר בן הזוג מרגיש שהוא ‘חנוק’ מרוב אהבה. רגש כזה יכול לנבוע מקנאה יתרה לבן/בת הזוג, שמתלווה בשאלות רבות, כמו אפוא היית? או עם מי נפגשת? ועוד.

מצד שני סטייה של המעטה מן האמצע יכולה להתבטא בחוסר יחס אל בן/בת הזוג, תופעה שיכולה לנבוע מכל מיני סיבות, כמו עיסוקים בעבודה וכו’, או התעסקות עם הילדים, שמותירים את בן/בת הזוג במקום שני או שלישי מבחינת ההתייחסות של בן הזוג חסר היחס.

בשני המקרים, לאחר איתור הסטייה של הגזמה או המעטה – יש לכוון את ההתנהגות לכיוון האמצע.

דוגמה שנייה צדקה או נדיבות – נדיבות במידה.

גם במתן צדקה או נדבה, יכול להיות מצב של הגזמה או המועטה, ששניהם רעים וביניהם יש את האמצע הטוב לנותן ולמקבל הצדקה או הנדבה גם יחד, את האמצע הזה יש למצוא ואליו יש לכוון. מצב הגזמה מתבטא במתן צדקה בכמות של יותר מהיכולת של הנותן, שכן מצב זה מזיק לנותן, היות והוא אינו משאיר לנותן מספיק משאבים לקיומו ולקיום בני משפחתו. באותו כיוון הגזמה נמצא גם מצב שנותנים יותר מדי למקבל הצדקה, דבר שיכול להזיק לו, בכך שישתמש בכסף, שניתן לו כעודף על צרכיו, לרכישת סמים או להימורים וכו’.

מצד שני המעטה במתן צדקה או נדבה, משאירה אנשים נצרכים ללא פתרונות מחייה מספיקים וכו’, דבר שאנו מצווים למנוע מאנשי חברתנו החלשים. באותו הכיוון נותן הצדקה בוודאי ירגיש רע, כאשר יראה אחרים מחבריו נותנים צדקה ומרגישים טוב עם זה, ולעומתם הוא שומר על כספו (העודף אולי) בקמצנות ואינו עוזר לחלשים.

לכן בשני המקרים, כאשר יזהה האדם סטייה מהאמצע, אם זה לכיוון ההגזמה, או לכיוון ההמעטה, יכוון את עצמו חזרה לאמצע.

דוגמה שלישיתאכילה ושתייה – במידה.

שתי הדוגמאות הראשונות היו בתחום ש’בין אדם לחברו’, ודוגמה שלישית זו היא ‘בין אדם לעצמו’.

גם באכילה ושתייה (כמו בטהרה, שינה וכו’) יש אמצע, שיש למצוא אותו ולכוון אליו, וזה בין ההגזמה וההמעטה. הגזמה באכילה ובשתייה, כמו ה’זולל וסובה’,שגונה ע”י חכמים, הינם רעים לבריאות הטבעית של האדם, שכן הם משמינות וגורמות ליתר סיכון של התקפי לב ולחסימות עורקים באזור המוח וכו’.

מצד שני המעטה באכילה ובשתייה גם הן רעות חולות, שכן הן מביאות לרזון ולהחלשת הגוף, שמחלישות את העמידה מול מחלות שונות, ומונעות את ההנאה מהאכילה והשתייה במידה.

לכן משאותרה סטייה מהאמצע באכילה או בשתייה, שסימניה, כאמור, בהשמנה או ברזון, מעבר למצב הטבעי הנכון של האדם, על האדם לתקן את מידות יועל-ידי הכוונת עצמו לאמצע מחדש, עד שיגיע למצבו הטבעי.

כך האדם יעבוד על תכונה תכונה שלו בכל תחומי חייו, אם זה בתחום היחסים שבינו לבין חברו, או בתחום שבינו לבין עצמו, ויבדוק עצמו בכל אחת מתכונותיו, אם הוא נמצא האמצע, או הוא סטה מהאמצע בכיוון ההגזמה, או ההמעטה, ויכוון עצמו חזרה לאמצע באותה תכונה. משסיים להגיע לאמצע בתכונה מסוימת, יבחן עצמו האדם בתכונה נוספת ויתקן את מידותיו, עד שיגיע בכל תכונותיו למצע המיוחל, ואז הוא יכול לומר על עצמו, שהוא ולך בדרך האמצעית, ואז גם הוא יהיה שלם ומאושר וקרוב לאלוהיו.

להרחבה ראה פרק 5 בספר.”


שאלה 5:

מדוע לא נקלטה “תורת הדרך האמצעית” במשך אלפיים וחמש מאות השנים, מאז הומצאה ועד היום, בצורה רחבה במערכות החינוך בעולם?

תשובה:

אכן יש טענה נגד “תורת הדרך האמצעית” אומרת שעצם העובדה שמאז המצאתה – במאה החמשית לפני הספירה הנוצרית (מימי קונפוציוס-בודהא ואריסטו) – לא יושמה התורה בעולם במערכות החינוך של המדינות, הרי עובדה זו אומרת: או שהיא אינה נכונה, או שאין בה צורך לאדם ולאנושות..

לטענה הנ”ל יש מספר תשובות, כמספר המדינות שיושמה בהן היה באופן שונה, כדלקמן:

  • התורה הזו כן יושמה וקיימה בסין (המונה כיום כמיליארד וחמי בני אדם) מאז הומצאה על ידי קונפוציוס, כאשר כותב את הספר “דרך האמצע וקיומה“, שהיה חלק מהקנון (הספרים המקודשים) הסיני, ואשר למדו אותו ונבחנו עליו במשך מאות בשנים מאז נכתב ועד אמצע המאה העשרים, כל פקידי הממשל בסין, שרצו לקבל משרות בשלטון במדינה וניגשו לבחינות הכוללות את תוכנו של הספר הזה. החינוך האמור בסין בוטל על ידי המשטר הקומוניסטי מאז המהפכה הקומוניסטית, שדרשה לזנוח את כל המסורת העתיקה של סין ולהתחיל בחיים חדשים ושונים. אולם גם כיום התורה נלמדת בבתי הספר בסין, ללא העניין הדתי.
  • בהודו, בעלת הדת ההינדית ובארצות דרום-מזרח אסיה (ביחד כ 1.6 מיליארד בני אדם), בהן שולטת הדת הבודהיסטית, לומדים ומקיימים את תורת הדרך האמצעית מאז ומתמיד, וכמו שאמרה לי אישה הודית: “שאת התורה הזו יונק כל תינוק הודי-בודהיסטי מחלב אימו“, ומיישם אותה בכל ימי חייו, משום שהיא מעוגנת בתרבות ובאורח החיים ההודי בודהיסטי מדור לדור.
  • נשארים לנו בני האדם הכלולים בשתי הדתות הגדולות – הנצרות והאסלאם, בהן יש קבלה של התורה בנסגרת הפילוסופיה והתיאולוגיה, כחשובה וריצוייה, אולם אינה נכללת בחינוך הפורמאלי החילוני של המדינות המרכיבות אותן.

וכאן נבדיל בין שתי הדתות כדלקמן:

ג.1 במדינות בהן שולטת הדת הנוצרית, נוצר כנראה נתק בין הפילוסופיה העתיקה של אריסטו והתיאולוגיה של תומאס אקווינס, לבין הפילוסופיה המודרנית במהלך המאות השבע עשרה והשמונה עשרה – עם המהפכה התעשייתית והמהפכה הטכנולוגית, שהתרכזו בפן המעשי – מדעי-טכנולוגי – של החינוך וזנחו כתוצאה מכך, במידת מה, את החינוך לערכים ולמוסר וכן’. ואיש לא התחיל את החינוך לתורת הדרך האמצעית, אולי בגלל הבעיה של הפוליטיקאים המעדיפים השקעות לטווח קצר על השקעות לטווח ארוך. וכשלא מתחילים, גם לא מגיעים לשום מקום.

ג.2 באשר למדינות בהן שלטת הדת המוסלמית, הרי “הווסאטיה” (היא הדרך האמצעית בערבית) נמצאת בצורה בולטת בספרות התיאולוגית של האסלאם, והתלמידים במדינות אלה, הלומדים ב”מדרסות” (הן בתי הספר הדתיים), לומדים את “הווסאטיה” ומשתדלים לקיימה. אולם כנראה הוואסטיה לא הגיעה לבתי הספר הממלכתיים- חילוניים, שהם רוב בתי הספר בהם לומדים רוב ילדי המדינות האסלאמיות, אולי בכלל הבעיה של הפוליטיקאים האמורה לעיל.

לאחר סקירת המצב של ישום “תורת הדרך האמצעית”, הרעיון המרכזי של הספר הוא להתחיל בחינוך הממלכתי לפי התורה הזו בישראל ובשאר ארצות העולם – ומייד, ולא לחקור מדוע היא לא נלמדה עד היום. הטעות לדעתנו של כל האנושות במשך 2,500 שנה היא, שלא התחילו בחינוך שיטתי וכולל של התורה.

להרחבה בנושא הביקורת על תורת הדרך האמצעית – ראה פרק 14 בספר.


שאלה 6:

איך מסתדרים הקיצוניים האסלאמיים, כמו דעא”ש, עם ‘הווסאטיה’ (הדרך האמצעית) האסלאמית ?

תשובה

כהקדמה לתשובה נאמר ראשית – שהעולם האסלאמי מונה כ 1.5 מלירד בני אדם, מהם 90% ‘סונים’ ו – 10% ‘שיעים’. שנית – ש’הקוראן’ (הספר הקדוש ביותר שלהם) אומר: שאללה (אלוהים) מסר למוחמד (שליח אלוהים עלי אדמות), ומוחמד, מצידו, ממשיך ואומר לכל המוסלמים (סונים ושיעים כאחד): ‘ועשינו אתכם אומה אמצעית’, ובערבית – ‘וג’עלנכום אומה וסאטה’ (סורת אל בקרה,143). רוצה לומר שהאמה המוסלמית מצווה מטעם האל להתנהג בדרך האמצעית, היא ‘הווסאטיה’ בערבית, שהיא הדרך הטובה, ולהתרחק מהקצוות-הקיצוניות, שהיא הדרך הרעה. מוחמד מצידו חוזר על כך ב’חדית’ ‘, שעל המוסלמים ללכת בדרך האמצעית.

הווסאטיה האסלאמית (שהיא  ה ‘אמצעיות’ בעברית, על משקל: אנוכיות או אנושיות), מקובלת מאוד באסלאם המסורתי והמודרני כאחד, ולדעתי היא נפוצה אצל המוסלמים יותר מאשר ביהדות ובנצרות. ספרים רבים נכתבו על הנושא בשפה הערבית, ובכללם: ‘הוסאטיה האסלאמית’, או ‘הוסאטיה הערבית’. אנחנו גם שומעים את שיך ‘אלאזהר’ (האוניברסיטה הדתית האסלאמית העתיקה והמקובלת ביותר בעולם המוסלמי, שמקום מושבה בקהיר – אחמד אטייב – אומר לעתים קרובות ‘אחנה אסלאם וסאטי’ (ובעברית – ‘אנחנו אסלאם אמצעי’) ואנחנו נגד הטרור (בערבית אלארהאב) הסוני והשיעי גם יחד. הארגונים הקיצוניים שדוגלים בטרור להגשמת שאיפותיהם המהפכניות הדתיות-פוליטיות, אינם מייצגים את האסלאם, ובכך מתנהגים בניגוד גמור לעקרונות הדת האסלאמית.

יחד עם האמור לעיל, קמו בעשרות השנים האחרונות, מתוך הסונה, ארגונים קיצוניים, כמו ‘אלקעידה’ ו’דעא”ש’, מצד אחד, ומתוך השיעה – משטר האיאתולות באיראן, שסירבו לקבל עליהם את הווסאטיה האסלאמית, כאשר חרטו יחד על דגליהם פילוסופיה דתית-פוליטית מהפכנית קיצונית, המטיפה להשתלטות בכוח החרב והג’יהאד, של האסלאם על העולם, כמו בימים של ה ‘החליפות האסלאמית’,  בימי הזוהר שלו במאות התשיעית-עשירית לספירת הנוצרים), כאשר שלט על שטחים ואוכלוסיות ענקיים – מהודו ועד וכולל אירופה, ותרם לאנושות כולה ברמה גבוהה את המדעים, הפילוסופיה והתרבות המוסלמיים-ערביים. הסונים רוצים שלטון אסלאמי סוני בעולם, והשיעים רוצים, באותה המידה והשיטה, שלטון שיעי בעולם.

כדי להגשים את האידיאולוגיה המהפכנית שלהם, הם דוגלים בשיטות אלימות, לרבות טרור ומלחמה נגד הנוצרים והיהודים, שמהווים לדעתם את הקפיטליזם, שניצל אותם וגזל את משאביהם במשך מאות שנים, תוך כדי דיכוי, וגרם להם עוול ופיגור גדול בהתפתחות המדעית, הטכנולוגית, הכלכלית והתרבותית. וכמו שהם מתבטאים בשפה העממית: ארה”ב היא ‘השטן הגדול’ וישראל (ככל שהדבר נוגע בפלסטינים), היא ‘השטן הקטן’. אנשי הקפיטליזם המערבי לדעתם הם ‘הכופרים’ שעיכבו את התפתחות האסלאם והביאוהו למצבו המפגר והמייאש הנוכחי, ומהם יש להיפרע.

האסטרטגיה שלהם להשלטת דת האסלאם בכל העולם היא: כצעד ראשון – להחליף את המשטרים האסלאמיים הנתמכים ע”י המערב, על ידי ערעור יציבותם מבפנים באמצעות התססת גורמי מעוטים ואופוזיציוניים במדינות האלה, ע”י ביצוע מעשי טרור והתקוממות נגד המשטרים האלה, עד להתמוטטותם. הם מארגנים תאי טרור מקומיים, ומספקים נשק וכסף לביצוע משימותיהם. אחרי שימוטטו את המשטרים האלה ויצרו במדינות אלה משטר אסלאמי השולט במדינה לפי חוקי ‘השריעה’ (ההלכה) האסלאמית, וכצעד שני – ימשיכו לארצות המערב לבצע בהן את המהפכות האסלאמיות וימירו את דתם של כל התושבים שלהן לדת האסלאם, שלדעתם היא הדת היחידה הנכונה בעולם. הרעיון המהפכני הזה נותן תקווה למי שלא נותרה לו תקווה אישית לחיים טובים בעולמנו, שמצטרף מתוך ייאוש לארגונים אלה.

למזלו של עולמנו, מספר המאמינים בתיאוריה המהפכנית האסלאמית האמורה (הקיצוניים), הם מיעוט קטן מאוד בעדה הסונית (הרבה פחות מאחוז אחד), ובעדה השיעית – אנו מוצאים את אנשי המשטר הקיצוני באיראן. אולם הבעיה היא שהשפעתם של מיעוטים קיצוניים אלה, שבאה לביטוי במעשי הטרור, בימים של תקשורת רחבת ידיים ומדיה חברתית מהירה וחובקת עולם, היא רבה יותר באופן יחסי, ממספרם המועט ומתוצאות מעשיהם.

רצוי לומר לסיכום שהאסלאם כדת וכאמונה, הוא מתון ברובו המכריע, ואינו קיצוני בשתי עדותיו – הסונית והשיעית כאחד. לכן יש להתייחס אל הקיצוניים האלה כמי שאינם מייצגים את האסלאם, ולהתייחס אל המיעוט הקיצוני בצורה הקשה ביותר, במטרה להפסיק את פעולתם והשפעתם הרעה על העולם כולו, כולל על האסלאם עצמו, כאשר במלחמה הבלתי מוכרזת המתקיימת קיום, על ההגמוניה בעולם המוסלמי בכלל ובעולם הערבי בפרט – מאות אלפי מוסלמים משני הצדדים נהרגים במלחמות פנימיות אלה בין הארגונים הקיצוניים הסונים לבין השליחים של המשטר השיעי מאיראן,  בתוך המדינות הערביות, כמו סוריה, תימן, עיראק  ולוב.

להרחבה ראה פרק 4 בספר.”