תקציר הספר השני

תורת הדרך האמצעית

חלק שני

 

מבוא

ספר זה הינו הנשך, כחלק שני, לספר שיצא לאור בישראל בחודש מרץ 2015 ע"י 'אופיר ביכורים הוצאה לאור' בשם:

תורת בדרך האמצעית
הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי
בחמש תרבויות

מאת: סמי שמואלי.

(שיקרא להלן: "הספר הראשון", או "חלק ראשון").

בכתב-היד של הספר האמור לעיל לא נכללו – בגלל שיקולים מסחריים וכדי להקל על הקוראים – חמשה פרקים, שעסקו במחקר השוואתי בין נחש התרבויות, לפי נושאים. חמשת הפרקים הראשונים של הספר האמור לעיל כללו, כל אחת בנפרד, את תורת הדרך האמצעית על כל הנושאים, שנכללו בכל אחת מהתרבויות.

החלק השני של הספר מביא את החומר שנכלל כאמור בכתב-היד ואשר חקר חמש התרבויות – לפי נושאים. כל נושא נכלל בפרק אחד, וכולל את ההתייחסות של כל חמש התרבויות באותו הנושא. נוסף לריכוז החומר, כאמור, נעשה ומובא מחקר משווה בין התרבויות בכל נושא. המחקר גם מדרג את התרבויות, מהתרבות הראשונה ובעיקרית, המביאה התייחסות עמוקה ומקיפה יותר מהאחרות, עד לתרבות המציגה את ההתייחסות  הנמוכה והמצומצמת ביותר, וכל זה דרך שאר התרבויות. המחקר גם משווה בין התרבויות בכל נושא, ומציג את הנושאים ייחודיים, שהובאו בכל תרבות, וייחס לתרבויות האחרות.

מן הראוי לציין כאן שנוסף על חמשת הפרקים של מחקר השוואתי המובאים בחלק שני זה של הספר, נמצאים עוד שני פרקים בחלק הראשון בפרקים: העשירי והאחד עשר, על נושא  'האושר' ונושא 'השלום' בהתאמה. בכך למעשה נמצאים שבעה פרקים, הכוללים מחקר השוואתי של שבעה נושאים בספר על שני חלקיו.

באופן כללי ניתן לומר שהחומר המוצג בחלק השני, נמצא בספר הראשון, כאשר בחלק השני הוא ממוין לפי נושאים ובתוכם התרבויות, בה בשעה, שבספר הראשון המיון הראשי הינו התרבויות ובתוכן הנושאים.

חלק שני זה ממשיך את הספר הראשון, גם במספרי הפרקים, כאשר הספר הראשון מסתיים בפרק חמשה עשר – מתחיל החלק השני בפרק ששה עשר,  עד וכולל פרק עשרים, מתוך כוונה לומר ששני החלקים של הספר הינם ספר אחד.

החלק השני מיועד לקוראים שמעוניינים להתעמק בתורת הדרך האמצעית ולהרחיב את ידיעותיהם בנושא. כמו כן חלק זה מיועד למרצים, סטודנטים חוקרים, המעוניינים להרחיב את המחקר האקדמי בנושא.

סמי שמואלי, יולי, 2017

 

תורת הדרך האמצעית

חלק שני

 

הקדמה

חלק שני זה כולל כאמור חמשה פרקים, נוסף לשני הפרקים הנכללים בחלק הראשון של הספר, של מחקר השוואתי בין חמש התרבויות: הסינית, ההודית-בודהיסטית, היוונית-נוצרית, האסלאמית והיהודית, לפי הנושאים הבאים:
ההגדרה של הדרך האמצעית, ומרכיביה.
תכונות אמצעיות וקיצוניות.
עקרונות תורת הדרך האמצעית.
האדם השלם
תיקון המידות

כאשר בכל נושא מובאות כל חמש התרבויות, תוך כדי דירוגן והשוואה בין הדברים שהן אומרות בנושא הספציפי.

בפרק ששה עשר מובאת ההגדרה של "הדרך האמצעית", מרכיביה והרחבותיה, בשיטה של דיון בהגדרה וכדומה, ב"תרבות העיקרית" – שמביאה אותה באופן המקיף והרחב והמעמיק ביותר ביחס לשאר התרבויות – ואחריה מצגת בהדרגה התמיכה באותה הגדרה וכדומה, של שאר ארבע התרבויות האחרות, לפי סדר יורד. כל זאת כדי לתת לקורא תמונה שלמה ואחידה של הדרך האמצעית, בצורה מרוכזת ותמציתית, כפי שהיא מקובלת על חמש התרבותיות גם יחד.

בהשוואה שערכנו בין חמש ההגדרות, המרכיבים וההרחבות של חמש התרבויות, הגענו למסקנה שהפילוסוף היווני אריסטו, המייצג את התרבות היוונית-נוצרית, הביא בספרו "אתיקה" את ההגדרה, מרכיביה והרחבותיה, בהיקף הרחב והמעמיק ביותר מכל התרבויות האחרות, ומשום כך התרבות היוונית-נוצרית היא המובילה בפרק זה.

בפרק שבעה עשר מובאות דוגמאות רבות ומפורטות של "התכונות (המידות – בלשון הרמב"ם) האמצעיות" הטובות, בהן יש ללכת, מצד אחד, ושל "התכונות הקיצוניות", הרעות, מהן יש להימנע, מצד אחר, וזאת כדי להסביר ולהדגים את ההתנהגות הנכונה והראייה של האדם, ההולך לפי בדרך האמצעית.

בפרק זה פרטנו והסברנו את כל "המידות האמצעיות", שהרמב"ם קורא להן "מידות עשה", על משקל "מצוות עשה" (מתרי"ג המצוות שלו), אותן יש לקיים, ואת כל "המידות הקיצוניות", הנקראות בלשון הרמב"ם "מידות לא תעשה", מלשון "מצוות לא תעשה", שמהן יש להימנע.

המידות מכל התרבויות גם יחד, משני הסוגים האמורים לעיל – מידות עשה ומידות לא תעשה, כל סוג בנפרד – מיינו על ידינו ומובאות לפי סדר ה"א-ב" שלהן, כדי להקל על הקורא המשתמש למצוא את המידה, שהוא מחפש.  המידות מיינו כאמור עם ציון מקור התרבות, ממנה הן נלקחו, כאשר ציון התרבות הזה, מאופיין באות הראשונה של שם הפילוסוף שהיה אחראי להבאת תורת הדרך האמצעית לאותה תרבות. נוסף לכך, יש לשים לב, לציוני התרבות או התרבויות, שייצוגינו באותיות האמורות לעיל, כמקור המידה (שיבוא בסוגריים על יד שם המידה) – אשר יצביעו על היקף התמיכה של מספר התרבויות התומכות באותה המידה, ועל חשיבותה, בעקבות כך, בחמש התרבויות גם יחד. ככל שהמידה המסיימת נזכרת ביותר תרבויות – יש להניח שחשיבותה עולה.

פרק שמונה עשר מביא את עקרונות תורת הדרך האמצעית יחד עם סקירתם לעומקם, כאשר "עיקרון" של תורת הדרך האמצעית לענייננו, הוא כלל התנהגות של האדם, שמנחה אותו בכל מחשבותיו, רצונותיו, כוונותיו, רגשותיו ומעשיו (מרכר"מ), להתנהגות מוסרית -טובה, לו ולחברה הסובבת אותו. עקרון התנהגות ניתן ליישום על יותר מתכונה (מידה) אחת, וייכבל שייחול על מידות רבות, ובכך חשיבותו לתורת הדרך האמצעית. ככל שעקרון חל על יותר תכונות – חשיבותו גדלה בהתאם.

חשיבותו של עקרון ניכרת גם בעצם היותו "עקרון יסוד" של תורת הדרך האמצעית, היות ומעקרון יסוד כזה נגזרים עקרונות אחרים של התורה הזו. לכן אנו מוצאים שלושה סוגי עקרונות: עקרון יסוד, עקרון מהותי ועקרון רגיל (ראה הגדרות בגוף הפרק). נוסף לסיווג האמור לעיל, עקרונות תורת הדרך האמצעית מתחלקים לשני סוגים נוספים והם: 'עקרונות עשה' ו 'עקרונות לא תעשה'.

סדר הצגת העקרונות בפרק זה הינו: עקרונות עשה בתחילה ואחריהם – עקרונות לא תעשה. בתוך כל סיווג כזה, יופיעו תחילה עקרונות הייסוד, אחריהם עקרונות מהותיים ובסוף יופיעו העקרונות הרגילים – והכול לפי סדר האלף-בית.

פרק תשעה עשר דן באדם השלם בכל אחת מחמש התרבויות, שאנו דנים בהן, כאשר אנו מוצאים התייחסות מיוחדת לכינויים השונים כמו: "האדם ההולך בדרך האמצעית", או "האדם האמצעי", או "הבינוני" – בכל מקרה – הוא פועל לפי המידות האמצעיות, נמנע מהמידות הקיצוניות, מתנהג לפי עקרונות עשה ואינו נוהג לפי עקרונות לא תעשה.

קונפוציוס, במסגרת התרבות הסינית, מרחיב את הדיבור על "איש המידות" ועל "האיש השלם", באופן יחסי, יותר מאשר בשאר התרבויות הנסקרות כאן. אריסטו במסגרת התרבות החיונית-נוצרית מכנה את האדם הזה בשם "האדם המאושר". שתי התרבויות ההודית-בודהיסטית והאסלאמית, אינן נוקבות בפרוש בכינויי האנשים ההולכים בדרך האמצעית, אולם במשתמע מהנוסחים בכתובים במסגרת כל אחת מהן, אנו מסיקים, שהן מדברות על: בתרבות ההודית-בודהיסטית – "הבודהא" ובתרבות האסלאמית – "האיש המאמין". לעומתן הרמב"ם, בתרבות היהודית, מקדיש דברים על כל אחד משלושת הכינויים: "האדם השלם", "החכם" ו"החסיד".

ההתייחסות של כל אחת מהתרבויות אל "האיש ההולך הדרך האמצעית", שונה במקצת (מלבד הקרבה בין דעותיהם של קונפוציוס והרמב"ם), מאלצת אותנו להביא את דברי כל אחת מהתרבויות לחוד, תוך השוואה בין כל אחת מהן לתרבות הסינית, שתהיה בפרק זה, ל"תרבות העיקרית", בהיותה, כאמור, התרבות המרחיבה ביותר בנושא זה, ולכן היא תהיה המוקד להשוואה של שאר התרבויות.

פרק עשרים דן "בתיקון המידות", מונח שפירושו לפי הרמב"ם, – שיפור תכונות האדם, כדי שילך במחשבותיו, רצונותיו, כוונותיו, רגשותיו ומעשיו לפי תורת הדרך האמצעית וכדי שיהיה יותר טוב ומושלם. ואנו אומרים ש"כל אחד יכול" לשפר את תכונותיו.  מסקנה זו, ש"כל אחד יכול" לשפר את תכונותיו, נובעת מעצם ההגדרה של הדרך האמצעית, בכך שהיא אומרת לאדם : "התרחק מהקיצוניות – שני הקצוות הרעים – וכוון את תכונותיך לכוון האמצע – הטוב והמאוזן. בכך שהיא אומרת לו את הנ"ל, היא מכירה, באופן עקרוני,  ביכולתו לכוון את תכונותיו.  ומכך אנו למדים, שבתורת הדרך האמצעית, מובנית היכולת של האדם לשנות את תכונותיו – אם להיטיבן, או להרע אותן.

חמש התרבויות אומרות למעשה ש"כל אחד יכול" לתקן את מידותיו, אם כי הדבר אינו קל, ורק יחידי סגולה מסוגלים להתמיד בה כל ימי חייהם, ולהגיע לדרגות עליונות, המתקרבות לשלמות.

הדרך לתיקון המידות דומה בשלוש התרבויות: הסינית, היוונית-נוצרית והיהודית, כאשר האסלאם, לפי ד"ר דג'אני, אינו מתייחס בפרוש לנושא, וכאשר התרבות ההודית-בודהיסטית מציגה שיטה שונה לחילוטיו (שיטת המדיטציה).

הפרק דן בכל בתיקון המידות, תוך הבאת הנושא, ראשית בתרבות הסינית (כתרבות העיקרית בפרק זה), ואחריה מבבות ההתייחסות לנושא של שאר התרבויות, תוך השוואת תרבויות אלה לאמור בתרבות הסינית.

 

תפריט נגישות