תקציר הספר

תורת הדרך האמצעית הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי (בחמש תרבויות)
מאת סמי שמואלי

הדרך האמצעית – מושגי יסוד והגדרות

'הדרך האמצעית' היא השם שנתן הרמב"ם בהשפעת אריסטו למושגים רבים השגורים בפי העם, כמו: דרך ארץ, דרך המלך, שביל הזהב, דרך האמצע, דרך הביניים, דרך ישרה, ועוד, ושהאמוראים – חכמי התלמוד והרמב"ם בעקבותיהם, נתנו לה במסכת אבות ובפרקי אבות, את השם 'תורה'.

"תורת הדרך האמצעית" היא נוסחה פשוטה להתנהגות מוסרית של האדם לטובתו ולטובת החברה שבה הוא חי, עתיקת יומין,  המקובלת על רוב התרבויות והדתות הגדולות בעולם. כל אדם יכול ליישם אותה בכל תחומי חיו, החל מהמחשבה, הרצון, הכוונה, הרגש וכלה במעשיו האישיים והחברתיים היום יומיים.

תורת הדרך האמצעית אומרת בפשטות, שלכל תכונה, רגש, או מעשה  אנושיים, יש שלושה מצבים (טרילוגיה), כאשר שניים מהם הינם 'קצוות רעים', והליכת האדם ביניהם – ב'אמצע', היא הטובה, הנכונה והמוסרית ביותר. שני הקצוות הרעים הם: הקצה היתיר (לעשות יותר מדי) והקצה החסיר (לעשות פחות מדי), הם הקיצוניות, שעל האדם להתרחק מהן ולכוון עצמו בהתנהגותו אל האמצע.

אדם שיתנהג לפי תורת הדרך האמצעית, ירגיש טוב עם עצמו והחברה תעריך אותו על כך, ולכן הוא יחיה חיים מאושרים יותר. אם החברות, העמים, הדתות והתרבויות, יתנהגו, ככלל, לפי תורה זו (ימנעו מהתנהגויות קיצוניות) על ידי דיבור והבנה ביניהן, ימנעו מעשי הטרור והמלחמות בעולם.

נסביר ונפרט את הדברים.

תוכן העניינים                                                                            עמוד

  1. מה היא תורת הדרך האמצעית                                     2
  2. מידות לדוגמה……………………………………………………………8
  3. תיקון המידות 10
  4. מושגי יסוד מוקדמים לתורת הדרך האמצעית……………………….12
  5. השם "תורת הדרך האמצעית" ומושגים קרובים אליו 15
  6. תורת המוסר בפילוסופיה……………………………………………… 20
  7. תורת הדרך האמצעית כחלק מתורת המוסר                         20
  8. תורת הדרך האמצעית בין: סוציולוגיה לפסיכולוגיה ………………. 21
  9. הימצאות תורת הדרך האמצעית בעמים ובתרבויות בעולם 23
  10. תורת הדרך האמצעית מובילה לאושר אישי…………………………24
  11. תורת הדרך האמצעית מובילה עמים ותרבויות לשלום עולמי 27
  12. החינוך לפי תורת הדרך האמצעית…………………………………….28

 

  1. מה היא תורת הדרך האמצעית

 

כאמור בפתיחת פרק זה, "תורת הדרך האמצעית" היא נוסחה פשוטה להתנהגות מוסרית של האדם, עתיקת יומין,  המקובלת על רוב התרבויות והדתות בעולם. כל אדם יכול ליישם אותה בכל תחומי חיו, החל מהמחשבה, הרצון, הכוונה, הרגש וכלה במעשיו האישיים והחברתיים היום יומיים .

תורת הדרך האמצעית אומרת בפשטות, שלכל תכונה, רגש, או מעשה  אנושיים, יש שלושה מצבים (טרילוגיה), מהם שני 'קצוות' רעים, והליכת האדם ביניהם, ב'אמצע', היא הטובה, הנכונה והמוסרית ביותר. שני הקצוות הרעים הם : הקצה היתיר (לעשות יותר מדי) והקצה החסיר (לעשות פחות מדי), הם הקיצוניות, שעל האדם להתרחק מהן ולכוון עצמו בהתנהגותו אל האמצע.

האדם יכול להעצים כל תכונה או רגש אנושיים שיש לו, עד לקיצוניות העליונה, או להפחית את עוצמת התכונה או הרגש שלו, עד למינימום, או עד לאי קיום התכונה או הרגש לגמרי. "תורת הדרך האמצעית" אומרת, ששני הקיצוניות האלה (המוספת והחסרה), הינן רעות, או אינן טובות כלל, לא לאדם ולא לחברה הסובבת אותו. והדרך הטובה לאדם ולחברה הסובבת אותו היא, הדרך האמצעית והמאזנת בין שני הקצוות הרעים האלה. (ראה הדגמות למידות (תכונות) ספציפיות בהמשך).

לפני שנמשיך ללבן דברים על תורת הדרך האמצעית, רצוי אולי להביא מספר ציטטות מדבריהם של פילוסופים, או אנשי דת גדולים בתרבויותיהם, שחיו ופעלו לפני כ 2500 שנים, מכל גווני הקשת האנושית, לרבות פילוסופים ואנשי דת יהודיים, בעניין תורת הדרך האמצעית וחשיבותה לאדם. הקורא יתרשם מהציטטות האלה ויבין שהדרך האמצעית היא תורה שליוותה את האנושות כמעט מראשית התפתחות התרבות האנושית.

נביא את הציטטות לפי הכרונולוגיה של אמירתן.

  • בודהא – הפילוסוף והאל בפילוסופיה הוהודית-בודהיסטית (566-486 לפנה"ס) אמר(1):

 

"דרך האמצע (דרך הביניים בלשון הבודהא)– מציעת אושר בעולם של קיצוניות",

"הימנעות משני קצוות אלה על ידי מחילה והתגברות האדם המואר רוכש את השלווה של דרך האמצע, אשר יוצרת הבנה וידע, נוטה לשלום, לחוכמה, להארה, לנרוונה."

  • קונפוציוס מהפילוסופי הסינית (479-351 לפנה"ס) אמר (2):

 

"12      שם הדבר מידת האמצע."

"15      הרי המיצוע הוא עיקר העיקרים בכל אשר תחת השמים." (שם, פרק שיש)

"40      בהסתירו את הרע ובהעלותו על נס את הטוב, אחז בשני הקצוות,

וכן הנהיג בין הבריות את דרך האמצע."

  • אריסטו מהפילוסופיה היוונית (384-322 לפנה"ס) אמר(3):

 

"ואמנם תואמת קביעתנו את הדעה שהאושר הוא סגולת האדם הטובה, או אחת מסגולותיו הטובות"

"מתוך עיון בעצם מהותה של הסגולה הטובה, הרי בכל דבר רצוף וניתן לחלוקה אפשר לקחת יותר, פחות או מידה שווה, וזאת מבחינת הדבר עצמו או ביחס אלינו. והמידה השווה היא האמצע בין יתר וחסר. והנה במה שהוא "אמצע" מבחינת הדבר עצמו הריני מתכוון למה שמרוחק מרחק שווה משני קצוותיו, ואמצע זה הוא אחד ויחיד לכל בני האדם. ואילו במה שאמצעי הוא ביחס אלינו מתכוון אני למה שאינו מופרז ואינו לקוי בחסר – ואמצע זה איננו אחד ולא אותו הדבר לכל בני האדם."

            "… כל הבקי במה שהוא, נמנע, ממה שהוא יותר מדי או פחות מדי, והוא מבקש ובוחר לו את האמצע, אך לא את האמצע המדוד של הדבר עצמו, אלא את שאמצעי הוא ביחס אלינו."

  • רבנו משה בן מימון (הרמב"ם) החכם מוהפילוסופיה היהודית (1138-1204 לפנה"ס) אמר (בפרקי אבות, – ההקדמה למסכת אבות) (4):

 

"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה (תכונה – ס.ש.) ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני קצוות שריחוקה שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, ולפיכך צוו חכמים הראשונים (חז"ל – ס.ש.) שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותם, ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם."

ואם נחזור בזמן כ 800 שנים לפני הרמב"ם – לתלמוד הירושלמי (עריכתו אחרי שנת  370 לספירה), ושם נאמר(17):

"התורה הזו דומה לשני שבילים אחד של אור (אש – ס.ש.) ואחד של שלג היטה בזה מת באור היטה בזו מת בשלג מה יעשה יהלך באמצע."

ואם נחזור בזמן עוד יותר לאחור כ 1400 שנה  לספר התנ"ך, וליתר דיוק, לספר משלי, המיוחס לשלמה המלך (שמלך על ישראל בשנים 928-965 לפנה"ס), ושם נאמר(18):

"אל תט ימין ושמאול הסר רגלך מרע."

ורבי יצחק בן עראמה (1494-1420), אחד מחכמי ספרד הגדולים, בספרו "עקידת יצחק", במדרשו אמר(5):

"אמר (משלי ד, כז) "אל תט ימין ושמאול, הסק רגלך מרע." והכוונה, שעדיין ההבטה וההשקפה המושלת עליו בעיני בחינתו היא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו, שהם קצוות היתרון והחסרון אשר בכל המידות, רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע, ולא יחטיא, לפי שכל אחת מהקצוות היא הרע, והאמצע לבדו הוא הנכון."

ומהפילוסופיה היהודית נעבור לפילוסופיה האסלאמית.

  • הנביא מוחמד (570-632 לספירה) הביא את דברי אלוהים למוסלמים בקוראן הקדוש(6):

"כך עשינו אתכם אומה אמצעית, למען תעידו על מעשי האנשים ולמען יעיד השליח על מעשיכם."

הדר' מחמד מחמוד חג'אזי מפרש את הפסוק הנ"ל (בספרו "הפרשנות הברורה" לקוראן – 1982) (מתוך "הווסטיה", פרק ב, ע 17) (11): "כמו הנחיה זו בדרך הישר וההדרכה אל דרך הישר עשינו אתכם , הוי אמת מחמד, אמצע ישר, ללא הפרזה או זלזול בשום דבר מענייני האמונה והעולם הזה. שכן, האמה האסלאמית היא אמצע בהתייחסותה כלפי הפרט והכלל."

הציטטות שהובאו למעלה יוסברו, יפורשו, ידונו ויורחבו בפרקים של הספר, כל תרבות בפרק נפרד.

ועתה נמשיך בדיון על תורת הדרך האמצעית.

 

 

אמצע מותאם לכל אדם

נקודת האמצע בכול תכונה או רגש אנושיים, אינה "הממוצע האריתמטי" בין שני הקצוות. היות ומדובר בבני אדם הנושאים תכונות ורגשות אלה, ובני האדם שונים זה מזה בנפשותיהם, חינוכם, גישתם לחיים וכדומה, הרי לכל אדם יהיה אמצע שונה במקצת מהאמצע של חברו. במילים אחרות נקודת האמצע באותה תכונה או רגש יכולה להיות שונה מאדם לאדם, ויותר מזה, יכולה להיות שונה אצל אותו אדם במצבים נפשיים ובמצבים פיזיים שונים ובזמנים שונים. אנו אומרים, אפוא, שהאדם מתאים לעצמו את האמצע בתכונותיו ורגשותיו, בהתאם למצבו הנפשי, הפיזי וייחס האנשים הנמצאים סביבו באותה העת.

איזון והרמוניה

רצף הנקודות האמצעיות של התכונות האנושיות יוצר את "הדרך האמצעית". נקודת האמצע של כל תכונה ותכונה נקראת גם "נקודת האיזון", בהיותה מאזנת את התנהגות האדם בין שני הקצוות הקיצוניים של אותה התנהגות. אולם יש תכונות קרובות זו לזו, ובהיותן כאלו, הן משפיעות האחת על השנייה, ובכך משנות את נקודת האיזון של כל תכונה ותכונה. על האדם לתאם בין נקודות האיזון של תכונותיו בהתאם לאישיותו הוא. נקודות האיזון השונות של כל התכונות, הרגשות וכו' והתיאום ביניהם, לאחר הימצאותם ככלל, נקראים "הרמוניה". אדם שהדרך האמצעית שלו הרמונית, מצליח למעשה לאזן בה בעת בין נקודות האמצע של תכונותיו, ומתקרב לשלמות.

תורת הדרך האמצעית כחלק מטבעו של האדם

האדם, בהיותו חלק מהטבע, חלים עליו חוקי הטבע. תורת הדרך האמצעית היא בטבעו של האדם. האדם אמור להתנהג בדרך האמצעית הטובה באופן טבעי, בכך שהוא מתרחק מהקיצוניות הרעות. הדבר דומה למטוטלת, שנמצאת בנקודת האמצע של מסלולה באופן טבעי. כדי להזיז אותה לצדדים יש להפעיל עליה כוח מתנגד לכוח המשיכה. אולם תמיד היא תחזור לנקודת המרכז באופן טבעי, כאשר יפסיק לפעול עליה הכוח המתנגד. כך האדם, בכל פעם שהוא סוטה מהדרך האמצעית בהתנהגותו בהשפעת כוחות לא טבעיים, הרי באופן טבעי, עם ביטול השפעתם, הוא יחזור אליה ביוזמתו, או ביוזמת החברה הסובבת אותו, באמצעות חוקים, מנהגים, לחץ חברתי וכדומה, המצויים בחברה ובתרבותה.

כל אחד יכול

המקובל על כל הפילוסופים שעסקו בתורת הדרך האמצעית, מכל התרבויות, הוא שכל אחד ואחת מאיתנו, בני האדם הרגילים, מסוגל לכוון את עצמו ללכת בדרך האמצעית. הדבר דורש מאמץ כל שהוא, מחשבה רצינית על הקצוות ועל מיקומה של הדרך האמצעית ביניהם, מצד אחד ומהצד השני, הדבר דורש זמן והתנסות, הולכת וחוזרת, עד שהאדם יתקרב ויגיע לדרך האמצעית בכל אחת מתכונותיו ורגשותיו.

יחד עם האמור לעיל, מקובל אצל הפילוסופים לחשוב, שאנשים מעטים ביותר יוכלו להגיע לכלל שלמות האמצע בכל תכונותיהם מחשבותיהם ורגשותיהם לכל ימי חייהם, כי קשה מאוד לאדם, באופן עקרוני, להגיע לשלמות. הפילוסופיה הבודהיסטית קוראת לאדם שהגיע לשלמות בתורת הדרך האמצעית בשם "הבודהא" = "המואר", שכן הוא קיבל הארה בראיית האמת המוחלטת וכו'. הפילוסופיה הסינית מייחסת שלמות זו רק למלכים מיתולוגיים. אנחנו במחשבה היהודית מייחסים שלמות זו לנביאים שלנו בזמן העתיק, מצד אחד ומהצד האחר, אנחנו, במסגרת "תנועת החסידות", מייחסים התקרבות לשלמות זו ל"חסידים" – שהם ראשי "חצרות", אחריהם נוהרים חסידיהם.

 

עקרונות כלליים הנובעים מתורת הדרך האמצעית

מתורת הדרך האמצעית נובעים עקרונות מוסר כלליים של "עשה" ו"אל תעשה", שמנחים את האדם בחייו. מבלי להיכנס, בשלב זה, להסברים על מקורות הכללים והפירושים הרחבים שלהם (שיבואו בהמשך הספר), נפרוש להלן חלק מהם:

א. עקרונות עשה – הדרך האמצעית:

  • עקרון השוויון – בין מין, גזע, דת, בפני המשפט, בפני השלטון, בהכנסות, בחינוך ועוד.
  • עקרון אהבת הזולת – ואהבת לרעך כמוך, נדיבות עזרה הדדית, אנושיות, חוסר אנוכיות ועוד.
  • עקרון האמת – לראות את האמת, לשאוף לאמת, לא לשקר ועוד.
  • עקרון הצדק – לשאוף לצדק ןלמוסר ביחסים בין בני אדם, לרבות בעסקים, במשא ומתא ועוד.
  • עקרון הדבר הראוי – יש לחוש את התחושה הראויה לגבי הדבר הראוי, בזמן הראוי, ולגבי האנשים הראויים ולשם המטרה הראויה.
  • עקרון שיקול הדעת – חשוב לפני מעשה לשקול את האלטרנטיבות הקיימות לך ועוד.
  • עקרון המתינות – היה מתון בכל מחשבותיך, רצונותיך, כוונותיך, רגשותיך ומעשיך.
  • עיקרון האיזון – כל רגשותיך ומעשיך יהיו מאוזנים.
  • עיקרון ההידברות – תמיד יש להידבר בין יריבים ובוודאי בין חברים וקרובים.
  • עיקרון הפשרה – הפשרה גורמת לפיתרון מריבות, לשמחת כול הצדדים.
  • עיקרון השלום – בין אישים, עמים, אומות ותרבויות.

ב. עקרונות לא תעשה – הקצוות-הקיצוניים:

  • עקרון לא תרצח – בהרחבתו: לא תגרום כל רע לחברך.
  • עקרון לא תשקר – לא בחיים ולא במשפט ולא במסחר ועוד.
  • עקרון התרחקות מכעס – בכל מקרה.
  • עקרון התרחקות מתאווה יתרה – במין, באכילה ובשתייה, בהוללות ועוד.
  • עיקרון אי הקיצוניות – אל תהיה קיצוני, לא במחשבותיך, לא בכוונותיך ולא במעשיך.
  • עיקרון אי-אלימות – האלימות גורמת רע למכה ולמוכה גם יחד.
  • עיקרון ההימנעות מטרור – הטרור מכה בחפים מפשע ואינו פותר בעיות.
  • עיקרון אי לחימה – המלחמות הורגות, פוצעות ומשמידות רכוש, ולא פותרות קונפליקטים.

בפרק זה דברנו בקיצור נמרץ על מהות תורת הדרך האמצעית ועתה נעבור למתן דוגמאות אחדות לדרך האמצעית בתכונות ורגשות ספציפיים.

 

  1. מידות לדוגמה

 

הדוגמאות המובאות בספרות הן רבות ובייחוד אצל אריסטו – בפילוסופיה היוונית והרמב"ם – בפילוסופיה היהודית. אנחנו נביא להלן מספר מוגבל של דוגמאות בעלות חשיבות עקרוניות בחיי האדם, ולו רק כדי לתרום, בשלב זה, להבנה יותר טובה של תורת הדרך האמצעית.

הרמב"ם אומר(7):

הזהירות

"משל זה: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רב התאווה ובין העדר ההרגשה בהנאה, והזהירות היא מפעולות הטוב, ותכונת הנפש אשר מתחיב ממנה הזהירות היא מעלה ממעלות המידות. אמנם רב התאווה הוא הקצה הראשון, והעדר ההרגשה בהנאה לגמרי – הקצה האחרון, ושניהם רע גמור, ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחייבו רב התאווה, היא התבונה היתרה, והעדר ההרגשה, והיא התבונה החסרה, שתיהן פחיתויות מפחיתויות המידות."במילים שלנו: ה"זהירות" היא התכונה האמצעית, בהיותה המידה הטובה ואליה יש לשאוף תמיד.  מידת הקצה העליון (היתיר) היא "רוב התאווה", ומידת הקצה התחתון (החסיר) היא "העדר ההרגשה", ששתיהן רעות ויש להתרחק מהן.

העין היפה

"וכן העין היפה ,ממצעת בין הקמצנות והבזבוז."

כלומר להוציא הוצאות לעסרה הדדית ב"עין יפה", או במידה הראויה ולא בפזרנות, או בבזבוז הכסף,  וללא חשבון, מצד אחד, אבל גם לא בקמצנות, שמה לא יספיק לנו מה שאנחנו קונים וכו'.

באשר למתן תרומה ב"עין יפה" – ב"נדיבות", הרי גם כאן, שלא ננהג ב"פזרנות" ובבזבוז עד כדי שנוציא את כל כספנו על תרומות לאחרים  ולא יישאר לנו כסף למחייתנו ולסיפוק צרכינו , מצד אחד ומהצד השני, שלא ננהג ב"קמצנות" עד כדי כך, שלא נתרום בכלל. וההליכה בדרך האמצעית היא "הוצאות בעין יפה" ו"תרומות בנדיבות".

הגבורה

"הגבורה, ממצעת בין המסירה לסכנה ורך הלבב."

דהיינו – "הגבורה" היא התכונה האמצעית, הטובה והיא מאזנת בין שתי התכונות הקיצוניות: "ההתמסרות לסכנה" לשמה, ללא שום תועלת אפשרית, שהיא המידה היתרה, ו"רך הלבב" (הפחדן) , שמפחד לעשות כל דבר, שמא יגרם לו נזק כל שהוא, גם כאשר האפשרות לסכנה מועטה, או לא קיימת כלל, והיא המידה החסרה, ושתיהן רעות.

הענווה

"הענווה, ממצעת בין הגאווה ושפלות הרוח."

כלומר "הענווה" היא המידה האמצעית, הטובה ובה יש לבחור, כי היא מאזנת בין שתי התכונות הקיצוניות: המידה היתרה היא "הגאווה", שאינה אהודה, בלשון המעטה, בחברה, והמידה החסרה שהיא "שפלות הרוח", שמכניסה את האדם לדיכאון ומורידה ממנו את הרצון לעשיית דבר כל שהוא, ושתיהן רעות.

אריסטו אומר(19):

ישוב הדעת ואומץ הלב

"ישוב הדעת ואומץ הלב הולכים ונשחתים  … על ידי הפלגה והמעטה, ומתקיימים מכח המידה הבינונית."

זהו כלל אשר ישומו טוב למעשה לכל תכונות האדם, האומר בכל פעם שמגזימים, או ממעיטים בתכונה מסוימת, הרי משחיתים אותה, ורק ההליכה באמצע, היא שמקיימת את המידות האמצעיות, כמו ישוב הדעת ואומץ הלב, ששתיהן מידות אמצעיות, טובות ויש לאמץ אותן.

התאפקות(20)

"כסימן לתכונות האופי יש לקבל את ההנאה ואת הצער המתלווים למעשים. שמי שמתאפק מההנאות הגופניות ושמח באותה התאפקות, הריהו מיושב בדעתו. ואילו המצר אגב כך, הריהו פרוץ. … שכן  הנאה וצער למיניהם הם התחום שבו מופיעה סגולת האושר הטובה.

בהנאה ובצער היא המידה האמצעית הטובה ואין לקבל הנאה וצער בצורה קיצונית (דבר שהופך את האדם העושה זאת ל"פרוץ".  כל זאת מתוך הבנה, שהנאה וצער למיניהם וכמידתם המשפיעה על האדם, הם היסודות עליהם בנוי האושר של האדם.

הדבר הראוי(21)

"דרך משל, פחד, ביטחון, תשוקה, כעס, חמלה, ובדרך כלל – הנאה וצער, אפשר לחוש אותם תחושה יתרה ופחותה מדי, ולא זו ולא זו תהיה תחושה טובה. ואילו לחוש תחושות אלו בשעה הראויה ולגבי הדברים והאנשים הראויים להן ולשם המטרה הראויה ובדרך הראויה, זוהי המידה האמצעית ומעולה שהיא סימן ההיכר של הסגולה הטובה."

למעשה על האדם להתנהג במידה הראויה ביחס לעצמו ולסובבים אותו, מתוך מטרה ראויה ובזמן המתאים, ואם כל זה מתקיים, הרי האדם מוצא את עצמו מקיים את הדרך האמצעית.

לדוגמאות נוספות וכו', ראה בפרקים המתאימים בהמשך.

לאחר שראינו מספר דוגמאות למידות אמצעיות וקיצוניות, נעבור עתה לראות באיזו מידה יכול האדם לשפר את התנהגותו, כדי לכוון את עצמו לדרך האמצעית.

 

  1. תיקון המידות

 

"תיקון המידות" בפילוסופיה היהודית – בלשון חז"ל, כולל הרמב"ם, הינו מונח שפירושו – שיפור תכונות האדם, כדי שיהיה יותר טוב ומושלם ויחיה חיים מאושרים. ואמרנו בתחילת פרק זה, ש"כל אחד יכול" לשפר את תכונותיו.  מסקנה זו, ש"כל אחד יכול" לשפר את תכונותיו, נובעת מעצם ההגדרה של הדרך האמצעית, בכך שהיא אומרת לאדם: "התרחק מהקיצוניות – שני הקצוות הרעים, וכוון את תכונותיך לכוון האמצע – הטוב והמאוזן. בכך שהיא אומרת לו את הנ"ל, היא מכירה, באופן עקרוני,  ביכולתו לכוון את תכונותיו.  ומכך אנו למדים, שבתורת הדרך האמצעית, מובנית היכולת של האדם לשנות את תכונותיו – אם להיטיבן, או להריען.

ואומר הרמב"ם(7): "…האדם בטבעו, מתחילת בריאתו, אינו לא בעל מעלה ולא בעל חסרון, … והוא יתרגל בלא ספק לפעולות מקטנותו, כפי מנהג קרוביו ואנשי מדינתו." דהיינו, האדם נולד כשנפשו היא בבחינת לוח ריק (טאבולראזה) , והוא רוכש את חינוכו וגיבוש אישיותו, בין קרוביו וסביבתו, לרבות תכונותיו השונות. ואם הוא רוכש אותן, הרי הוא גם משנה ומגבש  אותן במשך שנות חייו, עד לאחרית ימיו. יכולת האדם לרכוש, לגבש ולשנות את תכונותיו, אפוא, היא יסוד מוסד של תורה הדרך האמצעית, לפי הרמב"ם.

משלמדנו שהאדם יכול לשנות את תכונותיו, הרי אנו בטוחים גם שהוא יכול לשפר אותן, דהיינו לכוון אותן מהקצוות אל האמצע בכל עת ולא משנה איזו תכונה זו.

אבל איך מתקן (משפר) האדם את מידותיו?

נציג בשלב זה שתי שיטות לתיקון המידות, הנוקטות בדרכים הפוכות האחת מהשנייה. השיטה הראשונה, של הרמב"ם (המקובלת באופן עקרוני גם על אריסטו וקונפוציוס), הדוגלת בשיפור כל אחת מתכונות האדם בנפרד, וכאשר משפרים כך את כל התכונות שלו לדרך האמצעית, נעשה האדם שלם. והשיטה השנייה היא הדרך הבודהיסטית, שאומרת: תשפר את האישיות של האדם באופן כולל, וממילא, כאשר אישיותו של האדם מושלמת ונמצאת על הדרך האמצעית, הרי כל תכונותיו יהיו אמצעיות והוא ישיג את הנרוונה (שלוות הנפש) ויהיה "מואר".

נתחיל אפוא בשיטת תיקון המידות להרמב"ם:

 

לפי מחשבת ידראל – הרמב"ם, שהיה גם רופא, אומר(שם):

"… צריך שינהגו ברפואתו כדרך רפואת הגופות בשוה. וכמו שהגוף, כאשר יצא  משוויו, נוטה אל  איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השווי, כן נעשה במדות בשוה.  … וזה חק רפואת המדות, וזכרוהו."

במילים פשוטות שלנו אומר הרמב"ם ב"חוק רפואת המידות", צריך אדם לראות בכל תכונה שלו, האם התנהג בה בדרך האמצעית, או נוטה הוא לאחד הקצוות ולאיזה קצה, היתיר או החסיר. משעמד האדם על מיקום התנהגותו בתכונה מסוימת, שהיא נוטה לקיצוניות , "ויעמוד כנגדו בהיפוכו" כלומר יעשה פעולות התנהגותיות בכיוון ההפוך מסטייתו בתכונה המסוימת הזו, עד שיתקן את מידת הסטייה ויחזור לאמצע.

והוא נותן דוגמה לאדם, שזיהה אצלו את הקמצנות, שהיא סטייה בכיוון הקצה החסיר ממידת הנדיבות, או העין היפה. על אדם כזה להתנהג בבזבזנות יתרה, במשך זמן ארוך, "עד שתסור מנפשו התכונה המחיבת הקמצנות, וכמעט שתקנה לו תכונת הבזבוז. אז יהיה קרוב אליה, ואז נסלק ממנו פעולות הבזבוז. ונטהו להתמיד על פעולות העין היפה (היא הדרך האמצעית) ויקבלן על עצמו לעולם." ולהפך, אם גילה אצלו את תכונת הבזבוז, ינהג בקמצנות יתרה, עד שיחזור לאמצע.

ומוסיף הרמב"ם בעניין זה(22):

" וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו (התכונות האמצעיות) עד שיתקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהן טורח, ויקבעו הדעות בנפשו." דהיינו, אם הסטייה מהדרך האמצעית היא קלה, או שהאדם רוצה לחזק את תכונותיו האמצעיות, יעשה זאת על ידי חזרה על פעולות אמצעיות, עד שפעולותיו האמצעיות יהפכו לטבעיות בעבורו, ולא יתאמץ לעשותן.

לפי הרמב"ם, ואמרנו זאת קודם לכן, כל אדם יכול לשפר את תכונותיו ולהתמיד בהן בדרך האמצעית. אולם יש(שם פרק שני, פסוק א) "בני אדם שנפשותיהן חולות, והם מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, ושונאין הדרך הישרה, ומתעצלין ללכת בה, והיא כבדה עליהם למאוד, לפי חלים. … ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים, שהן רופאי הנפשות, וירפאו חלים בדעות שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך הטובה." 

לסיכום עניין זה מזהה הרמב"ם שלושה סוגים של בני אדם ומציע להם שלושה פתרונות בהתאם לחומרת מצבם לתיקון מידותיהם.  הסוג הראשון הם בני אדם שאין להם סטייה רצינית מהמידות האמצעיות, אבל הם מעוניינים לשפר ולחזק את מידותיהם לכיוון האמצע. להם הוא מציע לחזור על מעשים בדרך האמצעית, עד שהמידה האמצעית תהפוך לטבע שלהם. הסוג השני הוא של בני אדם שהסטייה שלהם בתכונה זו או אחרת מהדרך האמצעית היא רצינית, אך הם עדיין מסוגלים לטפל בה בעצמם. לאלה הוא מציע ללכת בעשייה נגדית של התכונה הרעה שיש להם ולהתמיד בעשייתה, עד אשר, יבינו ויפנימו שהם סוטים מהדרך האמצעית, ואז יחזרו לאמצע לתמיד בתכונה זו ותתבטל להם סטייתם, וכן הלאה בכל התכונות. והסוג השלשי, הוא סוג בני האדם שמכירים ומוקירים אך ורק את התכונות הרעות והסטיות אל הקיצוניות ושאין בכוחם לעזור לעצמם בהכרה בדרך המידות האמצעיות. לאלה, שהוא מכנה "חולי הנפש",  הוא מציע ללכת לחכמים, כמו שחולי גוף הולכים לרופאים, ושהחכמים ילמדו אותם איך לצאת מהתכונות הקיצוניות הרעות ולהגיע לדרך האמצעית, היא דרך המלך או שביל הזהב..

להרחבה ולדיון בנושא "תיקון המידות" על פי הרמב"ם, ראה בספר בפרק 5.11.

נעבור עתה לשיטת תיקון המידות על פי הפילוסופיה הבודהסית:

כאמור למעלה, ובניגוד לגישת הרמב"ם, הדוגלת בשיפור כל תכונה ותכונה של האדם בנפרד, דוגלת השיטה הבודהיסטית לתיקון המידות בשיפור כולל של האישיות של האדם, ולאחר ששיפר את אישיותו באופן כולל והגיע לשלמות –"הנרוונה", הרי יוצא מזה, שכל תכונותיו יהיו נכונות ובדרך האמצעית.

אולם כדי להגיע ל"נרוונה", היא שלוות הנפש ושלמות אישיותו של אדם, עליו להכיר ב"ארבעת האמיתות הנעלות" ולאחר מכן הוא הולך בדרך האמצעית ב"דרך שמונת הנתיבות הנעלות".

בלשון הבודהא נאמר(8):

"מי שמכיר בקיום הסבל, בסיבתו, בתרומה שלו ובסיומו, הבין את ארבעת האמיתות הנעלות, הוא ילך בדרך הנכונה."

"כעת, הו הנזירים, זו האמת הנעלה בנוגע לדרך שמוליכה לחידלון הכאב, אכן זאת דרך שמונת הנתיבים הנעלות, כלומר:

דעה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, ריכוז מחשבה נכון

ותשומת לב נכונה."

"וכשהמבורך (הבודהא – ס.ש.) המשיך לסובב את גלגל האמת של המרכבה המלכותית, גל של אושר הציף את כל העולמות."

הדאלאי לאמה (ה 14), אחד הבודהיסטים הגדולים של ימינו, אומר שהדרך הנכונה, אליה מתכוון הבודהא בדבריו, היא דרך האמצע. ובלשונו(9):

"תמיד יש צדדים קיצוניים, אך דרך האמצע היא הנכונה, …"

דרך שמונת הנתיבים האמורה לעיל היא למעשה שלבים של שיפור תכונות האדם (תיקון המידות), שמתחילים בדעה, כוונה, דיבור, מעשה וממשיכים באורח חיים, מאמץ, ריכוז, ותשומת לב, כאשר לכל שלב כזה, מוצמדת תורה שלמה ופירושים רבים, שנלמדים על ידי הבודהיסטים ומיושמים באמצעות מדיטציה ממושכת ואינטנסיבית.

הרחבה ודיון בנושא ישום של שמונת הנתיבים הנעלים וכו', ראה בספר, בפרק 2.8.

משהבנו, באופן כללי, מה היא תורת הדרך האמצעית וכיצד רוכשים אותה, נעבור עתה להסביר מהם מושגי היסוד המוקדמים לקיומה.

 

  1. מושגי יסוד מוקדמים לתורת הדרך האמצעית

 

כדי לקיים את תורת הדרך האמצעית, אנו זקוקים למספר הנחות בסיסיות, או מושגי יסוד, פילוסופיים, הקודמים במהותם לתורה עצמה, ואשר בלעדיהם התורה לא הייתה מתקיימת.  מושגי יסוד אלה נוגעים למהות חייו של האדם והם כוללים את:

 

  • יצר החיים של האדם
  • הבחנה בין טוב לרע
  • חופש הבחירה
  • האדם יצור חברתי

נפרט עתה כל אחד מהם.

יצר החיים של האדם

האדם מתאפיין, כמו כל בעל חיים על כדור הארץ, מיום לידתו ועד יום מותו, ב"אנסטינקט בסיסי" וברצון בלתי מותנה להמשיך לחיות, או בהתנגדות למוות.

כשאנחנו אומרים "אדם", אנחנו מתכוונים ל"אדם נבון מודרני"(Homo sapiens), המשנה את סביבתו ואת אזור מגוריו, כד שיתאימו למחייתו. נכון ליולי 2009 היו 6.8 מיליארד בני אדם בעולם.

וכשאנחנו אומרים "חיים",  אנחנו מתכוונים ל"התנגדות האדם לטבע הדומם". בכל תנועותיו, בנייתו את בתיו, גשריו, כבישיו וכו', עושה זאת האדם תוך הפעלת כוחות מתנגדים לכוח המשיכה ולטבע הדומם, אשר עושים מבחינתם להחזרת המצב לקדמותו – דהיינו למצב של דומם. מצב של דומם זה, הוא למעשה ה"מוות", שהוא ההפך מהחיים.

קיימים אינסטינקטים טבעיים לחיים באדם, שאינם נובעים ממחשבה, אלא תגובות גוף בלתי רצוניות, או  אוטומטיות, המרחיקות את האדם מסכנות מכל הסוגים, מצד אחד ומהצד האחר, מקרבים אותו לדברים שגורמים לו הנאה מכל סוג שהוא.

יחד עם הפעולות הבלתי רצוניות האמורות לעיל,  יש לאדם מערכת הגנה רצונית, המופעלת בדרך המחשבה, באמצעותה הוא חושב, מתכנן ומוציא לפועל מהלכים חברתיים, כלכלים ואחרים, המרחיקים אותו מסכנות מצד אחד ומהצד האחר, יוצרים לו תנאי חיים טובים ובטוחים יותר, שמטרתם הסמויה, או הגלויה, היא להגן עליו מפני ימים קשים, שעלולים לבוא עליו בעתיד, ולהקל עליו את החיים, כך שיעמוד בסכנה זו או אחרת.

דוגמה לאינסטינקט טבעי היא ההתרחקות הלא רצונית מאש. האדם מושך את ידו בלי, מחשבה קודמת, עם הרגישו בחום הנובע מהאש, כדי להרחיק עצמו מסכנה.

דוגמה למחשבה היא למשל צבירת עושר, שישמש לו מגן לעת צרה ולחיים טובים יותר, הצריכה מחשבה, תכנון והוצאה לפועל של הרבה פעולות במשך כל ימי חיי האדם.

"יצר החיים" מתפצל לשניים: האחד הינו "יצר ההמשכיות"  והשני – "יצר ההישרדות".  יצר ההמשכיות מתבטא בקיום יחסים מיניים לשם העמדת צאצאים משופרים והדאגה להם עד לבגרותם, במטרה להמשיך את המין האנושי באופן בלתי פוסק. יצר ההישרדות הינו היצר המחזיק את הפרט האנושי בחיים, עד ליום מותו.

מושג יסוד זה, של יצר החיים באדם, על שני גווניו האמורים לעיל, מאפיין את התנהגות האדם לאורך כל ימי חייו, ומהווה בסיס לתורת הדרך האמצעית, בהיותו מושג יסוד מנחה את האדם בדרך האמצעית, שהיא הדרך האמצעית הטובה, הדואגת לאורך חיים לאדם כפרט ולהמשכיות הגזע האנושי, מצד אחד ומהצד האחר, מרחיקה אותו מהקצוות הרעים, שמהווים את גורמי הסכנה לחייו כפרט ולהמשכיות הגזע שלו בכל עת.

הבחנה בין טוב לרע

יש השואלים : האם בבריאת האדם, בראשית ההיסטוריה האנושית, האם הוא ידע להבחין בין טוב לרע, בין שקר לאמת או בין נכון ושגוי? התשובה לשאלה זו נמצאת בספר בראשית בסיפור "גן עדן ועץ הדעת" שבתוכו.  ושם נאמר (בראשית ב, טז): "ויתן יהוה אלוהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (שם, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות." לאמור שלפני שהאדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, לא ידע להבחין בין טוב לרע. ולאחר מכן ממשיך הסיפור ואומר (שם ג, ד) "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון (שם ה) כי ידע אלוהים כי ביום אכלבם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע."  ואז אחרי שאכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת נאמר (שם  ז) "ותפקחנה עיני שניהם" וידעו להבחין בין טוב לרע.

על הסיפור התנכי הזה מדבר הרמב"מ בספרו "מורה נבוכים"(10) בהבחינו בין "המושכלות" (מהשורש "שכל") – והיא היכולת להבחין בין אמת ושקר ובין נכון ושגוי, מצד אחד ובין "המפורסמות" – שהיא היכולת להבחין בין טוב ורע ובין הנאות לבין המגונות, מהצד השני. והוא מוסיף שהתכוונת "המושכלות" ניתנו לאדם מיום בריאתו ובכך הבדילה אותו מבעלי חיים אחרים עלי אדמות. ולעומת זאת "המפורסמות" (ההבחנה בין טוב ורע וכו'), היא אינה עניין של השכל, אלא עניין של תכונות ורגשות ולכן היא שייכת לתורת המוסר, והיא אשר ניתנה לאדם באוכלו מעץ הדעת טוב ורע.

מכל מקום אנו יכולים לאמור, ללא כל ספק, שהאדם יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת ושקר ובין נכון ושגוי. ידיעה זו באה אליו בהדרגה מצטברת עם התקדמותו בגיל מילדות ועד לבגרות, תוך כדי לימוד, חינוך וניסיון חיים.

היכולת של האדם להבחין בין טוב ורע, היא יסוד מוסד של תורת הדרך האמצעית, היות ועל האדם להבחין בין האמצע – הטוב, לבין הקצוות – הרעים, ובאין יכולת הבחנה כזו, לא ניתן להפעיל את התורה של הדרך האמצעית באופן מוחלט.

חופש הבחירה

חופש הבחירה, או בחירה חופשית, או רצון חופשי, הם מונחים המבטאים רצון חופשי של האדם בכל החלטותיו כאישיות עצמאית ובת חורין, ואינן מוכתבות על ידי גורם חיצוני כל שהוא, כמו גורל, כוחות עליונים (אלוהים), או סיבתיות דטרמיניסטית (כוחות טבע). לפי תפיסה זו האדם קובע את חייו לפי בחירתו ורצונו, ולכן הוא גם אחראי למעשיו ונותן את הדין עליהם, באמצעות שכר ועונש המקובלים בחברה ובדתות.

למרות שגישת הבחירה החופשית מקובלת על כל התרבותיות, העמים והדתות בעולם, נזכיר כאן, רק למען שלימות תיאור הנושא, שקיימת (בפילוסופיה) גישה מנוגדת האומרת, שהאדם נשלט באופן מוחלט על ידי כוחות עליונים (הגישה הפטליסטית), או כוחות הטבע (הגישה הדטרמיניסטית) וכל גורלו נקבע לו מראש, אולם לא על ידו. מכאן כמובן נובעת המסקנה, שהאדם אינו אחראי למעשיו ואין צורך בשכר ועונש, או בחוקים ומצוות, שיכתיבו את התנהגות האדם בחברה – מסקנה לא מתקבלת על הדעת.

הבסיס של "תורת המוסר" ("האתיקה"), שתורת הדרך האמצעית, היא חלק ממנה,  הוא שהאדם נתבע לתת את הדין על מעשיו ועל תוצאותיהם, כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שהוא אחראי למעשיו, בהיותו בעל בחירה חופשית.

תפיסת הבחירה החופשית נחשבת למושג יסוד ביהדות, היות וכל נושאי קיום המצוות והחזרה בתשובה, מבוססים על הרצון החופשי של האדם לכוון עצמו להיכן שיבחר – לטוב או לרע. אולם רעיון זה מתנגש עם רעיון ידיעת אלוהים של כל דבר ביקום ויכולתו לקבוע את גורל העולם. רבים וגדולים ניסו לפתור את הניגוד הזה, וביניהם הרמב"ם, שאמר שידיעתו של האל שונה במהותה מידיעתו של האדם, ואף מושג הזמן הוא שונה, אין עבר, הווה ועתיד.

במקרא אנו יכולים למצוא ביטויים בשני הכוונים הנ"ל, אולם היות והיהדות מאמצת לה, כאמור לעיל, את הגישה של הבחירה החופשית, נביא להלן אמירות בכוון זה בלבד, שמקורן בעיקר בתורה, (כאשר את הגישה המנוגדת מייצגים בעיקר ספרי הפילוסופיה שבמקרא).:

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. … ובחרת בחיים."(דברים ל, טו-כ)

הנביא יחזקאל נלחם בגישה הדטרמיניסטית, שהייתה מקובלת בעם בזמנו, כאשר אמר (יחזקאל י"ח, 2) "מה לכם, אתם משלים את המשל הזה, על אדמת ישראל, לאמר: אבות אכלו בסר, ושני הבנים תקהינה? ובהמשך נאמר (שם, שם, 3): "הנפש החוטאת, היא תמות." ורבי עקיבא אומר (משנה, מסכת אבות, פרק ג, משנה טו): "הכל צפוי והרשות נתונה." והרמב"ם אומר (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ח, הלכה א-ה) (4): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך הטובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה להיות רשע הרשות נתונה בידו, ואין הקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע."

אם כן אנו רואים, שכדי לקיים את תורת המוסר ואת הדרך האמצעית, שהיא חלק ממנה, אימצו הפילוסופים וחכמינו ביניהם, את הגישה של הבחירה החופשית, כי אחרת איך נוכל לאמור לאדם תבחר בין האמצע – הטוב, לבין הקצוות – הרעים, אם לא הייתה לו זכות הבחירה החופשית?

האדם יצור חברתי

הסוציולוגיה – תורת התנהגות החברתית של האדם – רואה את האדם כיצור חברתי, שחי בקבוצות של בני אדם, ולא בבדידות. השתייכות לקבוצה או לקהילה, היא צורך בסיסי של בני אדם. השתייכות כזו נותנת לאדם הרגשה של גורל משותף, כוח גדול יותר, עזרה הדדית, הגנה יותר טובה עליו ועל בני ביתו ועוד. כל היתרונות האלה ועוד אחרים, משתלבים ביצר החיים של האדם, ומקדמים אותו לחיים טובים, מצד אחד, ומרחיקים אותו מסכנות, מהצד האחר.

"קהילה" מאופיינת בכך שהיא יוצרת הרגשת זהות בין חבריה,  ובכך יוצרת תחושה שהאדם אינו לבד. מכאן גם הניסיון ליצור סמלי זהות ייחודיים לחברי הקהילה.קהילות מורכבות לעתים מקבוצות.

"קבוצה" מוגדרת כמספר בני אדם שיש להם מכנה משותף, יחסי גומלין יציבים, או זמניים, אינטרסים משותפים, ההופכים אותם ליחידה אחת, כמו הימצאותם במקום אחד באותו זמן, מטרה משותפת, פעילות משותפת.

לקהילה מקום חשוב בחיי האדם, כאשר חיים אלה סובבים סביב שלושה מישורים: עבודה, בית ומשפחה ובילויים. בה בעת ששני המישורים הראשונים (עבודה ומשפחה), הם תחומי מחויבויות, המישור השלישי (הבלויים) אינו נושא מחייבות.

אנו מכירים כמה סוגי קהילות בחברה האנושית וביניהן: קהילות גיאוגרפיות (שמאופיינות במקום מסוים), קהילה מקצועית (כמו איגודי עובדים וכו'), קהילה חברתית (כמו תנועות חברתיות לזכויות אדם, איכות הסביבה  וכו') וקהילה לומדת (לרבות לימודים וירטואליים במחשב וכו'). הקהילה יכולה לנהל חיים משותפים וקרובים בין חבריה, או יכולה להיות קהילה בין לאומית, עם מטרות משותפות, שאינן קשורות למקום מסוים אחד.

מכל האמור לעיל נראה, ללא כל ספק, שהאדם הינו יצור חברתי, והיות וכך, כל תרבות (ציביליזציה), עם, חברה, קהילה או קבוצה, זקוקים לכללי התנהגות, שיחולו עליהם, כדי לקיים את הסדר והחיים הטובים בין הפרטים המרכיבים אותם. כללי התנהגות אלה התגבשו בעבר במשך דורות באמצעות כל אחד ואחת  מהתרבויות, הדתות, אמצעי השלטון ותורת המוסר. תורת המוסר, אפוא,- כאשר תורת הדרך האמצעית מהווה חלק ממנה – על כלליה, בכל חברה, מאפשרת קיום סדיר וחיובי של חיי האדם בחברה, ובכך מהווה מושג יסוד מוקדם לתורת הדרך האמצעית.

נעבור עתה לדון בשם "תורת הדרך האמצעית" ובמושגים הקרובים אליו.

 

  1. השם "תורת הדרך האמצעית" ומושגים מקורבים אליה

 

נמצאים בספרות מחשבת ישראל ובפילוסופיה הבינלאומית כינויים, ניבים, או שמות למושגים, הדומים במובנם ל"הדרך האמצעית", כמו למשל: "דרך ארץ", "דרך המלך", "שביל הזהב",  "הדרך לאושר", "דרך ביניים", "דרך האמצע", "דרך ישרה" ועוד. לכל ביטוי כזה יש מובן שונה במידת מה מתוכנו של הביטוי האחר. בהמשך נדון בתוכן של חלק מהביטויים האלה, ובאיזו מידה תוכנו זה של כל מושג מתאים להגדרה שלנו של הדרך האמצעית.

סקר פופולאריות

מתוך סקרנות ערכנו סקר פשוט באינטרנט, באמצעות מנוע החיפוש של "גוגל", מה מידת הפופולאריות של כל אחד מהכינויים לדרך האמצעית ברשת, שנתן לנו אינדיקציה בכמה אתרים ברשת האינטרנט מופיע כל אחד מהכינויים, שנתנו לו. וקיבלנו את התוצאות המופיעות הטבלה הבאה:

טבלה מס. 1

מספר האתרים בהם מופיעים הכינויים הדומים לדרך האמצעית

ברשת האינטרנט*

מיקום הכינוי מספר האתרים ברשת
1 שביל הזהב 752,000
2 דרך ארץ 736,000
3 דרך בינונית 368,000
4 דרך ביניים 152,000
5 דרך האמצע 131,000
6 דרך אמצעית 124,000
7 דרך ישרה 47,000

* הסקר נערך בימים 19 ו  21 ביולי, 2010.

לפי הטבלה אנו רואים שהכינוי הפופולארי ביותר הוא "שביל הזהב" ואחריו, לא רחוק "דרך ארץ", שנמצאים בדרגת פופולאריות ראשונה דומה. ה"דרך בינונית" נמצאת בדרגה שנייה, ושלושת הכינויים: "דרך ביניים", "דרך האמצע" ו"דרך אמצעית" , נמצאים בדרגה השלישית.

נדון עתה בכל אחד מהכינויים הנ"ל בנפרד.

שביל הזהב

אחד המילונים  הגדיר את שביל הזהב בלשון זן: "הדרך המתונה, דרך הפשרה , עמק השווה." כל התכונות האלה הם באמת תכונות השייכות והנובעות מהדרך האמצעית. אולם יש כמה מושגי יסוד בתורת הדרך האמצעית, שהשם שביל הזהב אינו משקף. אין בשם שביל הזהב כל רמז ל"שני הקצוות" הרעים, ואין את מושג "האמצע" הטוב. בהעדר הקצוות והאמצע, אין את מושג "המרחק השווה" בין כל אחד מהקצוות לבין האמצע, כך שעקרון השוויון נעלם כאן מהשם. אם אין קצוות, אין גם את הקיצוניות, הרעות, כפי שמופיעה בדרך האמצעית.

נראה אפוא שהשם שביל הזהב, מלבד שהוא מבטיח "זהב" במובן טוב, אין בו תוכן המשקף בצורה נאמנה את התוכן המדייק של הדרך האמצעית, וזאת למרות פופולאריותו הרבה.

מכל האמור לעיל עולה שהשם "שביל הזהב" אינו משקף נאמנה את התכנים של הדרך האמצעית, ולכן אנו איננו נוטים להשתמש בו בספרנו.

דרך ארץ

הביטוי "דרך ארץ" הוא כינוי תלמודי לכללי הנימוסים, שנאמר (מדרש רבה, ויקרא פרשה ט, פסקה ג): "דרך ארץ קדמה לתורה" – איירה של חז"ל, ולפיה: אם אין האדם נוהג ב"דרך ארץ" – בנימוסים המקובלים בחברה שבה הוא חי, לא ניתן ללמד אותו תורה ומצוות. "נימוסים" מוגדרים בסוציולוגיה כנורמות התנהגותיות המעידות על מעמד, שמטרתן להשליט נועם ורוגע בקרב בני אותה חברה.

למרות הקרבה בין "הדרך האמצעית" לבין "דרך ארץ", ששתיהן עוסקות בהתנהגות בני אדם בחברה, יש הבדל גדול ביניהן, בכך ש"דרך ארץ" – עוסקת בנימוסים, שהם למראית עין בלבד, הרי ש"הדרך האמצעית" עוסקת בכל ההתנהגויות האנושיות בפועל ולא למראית עין בלבד, והיא לכן רחבה בהקפה הרבה יותר מהראשונה.

כמו בשביל הזהב, גם בדרך ארץ, המונח אינו כולל שני קצוות רעים ולא את האמצע שביניהם. וכתוצאה מכך אין בשם לכשעצמו, אפוא, את עקרונות היסוד של הדרך האמצעית, כמו האיזון, השוויון, התרחקות מקיצוניות ועוד.

מהסיבות האמורות לעיל, המונח "דרך ארץ" אינו משקף את הדרך האמצעית ואת תכונותיה היסודיות ולכן לא נשתמש בו לצרכינו, ושוב, גם כאן, למרות הפופולאריות הגואה שלו.

דרך בינונית ודרך ביניים

הרמב"ם בספרו "משנה תורה" (ספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ב) (4), ובמקומות אחרים, אינו מזכיר את המונח "דרך ביניים" בכלל. לכן נתעלם גם אנחנו מלדון בצירוף זה של המילים.

נעבור, אפוא, למונח "דרך בינונית", אותה מזכיר הרמב"ם פעם אחת (שם, פרק ראשון, פסוק ז), כאשר הוא אומר:

"ולפי שהשמות האלה שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית, שאנו חייבין ללכת בה …"

מלבד הפעם האחת הנ"ל, שהרמב"ם משתמש בצירוף המילים "דרך בינונית", הוא מרבה להשתמש במונחים "דעות בינוניות" ו"דעה בינונית". אולם ריבוי שימוש זה אינו משפיע עליו, עד כדי כך, שיקרא ל"דרך" – "דרך בינונית".

אנו מסבירים את השימוש ב"דרך בינונית" – פעם אחת בלבד, לעומת פעמים רבות בהן השתמש הרמב"ם במונח "דרך אמצעית", בבחינת קיום הכלל ש"אין כלל ללא יוצא מן הכלל".

נוסף לכך אין במושג "דרך בינונית" את הדיוק של נקודת האמצע, שיש במונח "דרך אמצעית", אליו ישאף האדם במידותיו, וזו מהווה נקודת חולשה למושג "דרך בינונית, לעומת היתרון של המושג "דרך אמצעית".

מהסיבות האמורות למעלה, גם אנחנו לא נשתמש במונח "דרך בינונית" לתיאור "הדרך האמצעית".

דרך האמצע

בשני כתביו "משנה תורה" (הלכות דעות, פרקים א-ב) (4) ופרוש המשנה (הקדמה למסכת אבות, פרק רביעי) (7), לא מזכיר הרמב"ם את צירוף המילים "דרך האמצע". יחד עם זאת  משתמש הרמב"ם פעמים רבות במונח "אמצע". וכן הוא מרבה להזכיר את המונחים "פעולה ממוצעת", או "פעולות ממוצעות", או את הפועל "מיצוע" וכו'.

באשר לתרבויות אחרות, אנו חייבים להזכיר כאן את התרגום לעברית של הספר של קונפוציוס הסיני, שנקרא בשם "דרך האמצע וקיומה" (1). עצם קריאת הספר בשם זה והשימוש הנרחב במונח זה, במהלך הספר כולו, מראים על מידת החשיבות הגדולה, שמייחס המתרגם של הספר למונח "דרך האמצע". גם המתרגם של הספר "אתיקה" של אריסטו היווני, משתמש במונח "דרך האמצע". יחד עם זאת עלינו לציין שמבחינת הלשון העברית המונח אינו תקין היות והמילה 'אמצע' באה לתאר את המילה 'דרך', והיות ובעברית 'דרך' היא לשון נקבה, לכן יש לומר 'אמצעית', ולכן צריך לומר 'דרך אמצעית' ולא 'דרך האמצע'.

אנחנו, למרות האמור לעיל, מעדיפים להיצמד לתרבות היהודית ולמסורת שלנו ולא נשתמש במונח "דרך האמצע" בספרנו זה.

הדרך האמצעית

כאמור לעיל, אנחנו מאוד קנאים לתרבות ולמסורת היהודיים, ולכן אנחנו שמחים על כך, שהרמב"ם השאיר לנו אוצר גנוז של תרבות ומסורת יהודיים, שכתב בשפה העברית בצורת הספר הגדול "משנה תורה" – "היד החזקה", המורכב מארבע-עשרה כרכים (על כן נקרא "היד החזקה"). ב"ספר הראשון מתוך ארבע עשרה הספרים, הוא "ספר המדע" מביא הרמב"ם את "הלכות יסוד התורה", כהלכה ראשונה ומיד אחריה את "הלכות דעות" (4), שבכללן, בפרקים א, ו –  ב, כותב הוא על נושא "הדרך האמצעית". מיקום כזה של "הדרך האמצעית" מראה על מידת החשיבות הגדולה שמייחס הרמב"ם לנושא שלנו.

היות ו"משנה תורה" נכתב כאמור במקורו בשפה העברית, (שלא כמו "פרוש המשנה" ו"מורה נבוכים" של הרמב"ם, שנכתבו במקורם בשפה הערבית ותורגמו לעברית), אנו יכולים להסתמך עליו באופן מוחלט, שבן אין כאן "מתווכים", שתירגמו אותו משפה אחרת לעברית, ובכך יכלו ליצור אי וודאות של הבנה ושל פירושים של שתי השפות: השפה המתורגמת והשפה אליה מתרגמים.

ועתה משאמרנו את הדברים הנ"ל, ניגש לעצם העניין, שהוא אימוץ השם "דרך אמצעית" על ידי הרמב"ם.

במשנה תורה(שם) מציין הרמב"ם ארבע פעמים את המונח "דרך אמצעית": פעמיים בפרק א' ועוד פעמיים בפרק ב' כדלקמן: (ההדגשות של המחבר)

בפרק ראשון:

פסוק ד' – " … ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו (תכונותיו) תמיד ומשער אותם, ומכון אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם."

פסוק ה' – " … וחסידים ראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית, כנגד שתי הקצוות."

בפרק שני:

פסוק ב' – " … עד שיעקר גבה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך הטובה, ולכשיחזור לדרך האמצעית – ילך בה כל ימיו."

למרות מה שאמרנו לגבי הספר "פרוש המשנה" בעניין התרגום מערבית לעברית, הרי אנו מוצאים גם בספר זה (בהקדמה למסכת אבות, פרק רביע) (7), את המונח ,"דרך אמצעית" פעמיים:

" … ואמנם כונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית." (ע 327)

" … כדי שתסור הבישנות גם כן, ונשאר בדרך האמצעית." (ע 328)

אנו רואים, אפוא, שלעומת שש פעמים שהרמב"ם משתמש במונח "דרך אמצעית", הוא הביא רק פעם אחת את המושג "דרך בינונית", וכאמור למעלה, ההסבר שלנו לכך הוא, שהרמב"ם משתמש בכל זאת פעם אחת במונח אחר מהמקובל עליו, הוא, לעמוד בכלל ש"אין כלל ללא יצא מן הכלל".

נוסף לאמור לעיל, המושג "דרך אמצעית" כולל בתוכו את "המרכיבים היסודיים של התורה", בכך שיש בו את "נקודת האמצע" ואת "שני הקצוות", משני צידי האמצע, ובכך היא מספקת באופן מלא את צרכי התורה.

תורת הדרך האמצעית

נוסף לשם "הדרך האמצעית" מכנה הרמב"ם את השיטה הזו בשם "תורה", באומרו(15):

"וזאת התורה השלמה, המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה: "תורת ה' תמימה … מחכימה פתי" (תהלים יט, ח) – לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית." 

דברי הרמב"ם אלה מתאימים לכינוי "תורה", שכינה התלמוד הירושלמי, וממשיכים את המסורת התלמודית של הכינוי "תורה" ל"דרך האמצעית", בזו הלשון(16):

"התורה הזו דומה לשני שבילים אחד של אור ואחד של שלג היטה בזה מת באור היטה בזו מת בשלג, מה יעשה יהלך באמצע."

ובכן, לאחר שהשם של המושג ממלא אחר המרכיבים היסודיים של השיטה ולאחר שהרמב"ם בחר בשם, כאמור לעיל, אנו מאמצים את המונח "דרך אמצעית", המקובל, כאמור, על הרמב"ם, הפילוסוף והחכם היהודי הגדול, שהביא את "תורת הדרך האמצעית" ליהדות, ושעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמושה" ואשר כינוהו ביהדות "הנשר הגדול", על חכמתו ותרומתו הגדולה לתרבות היהודית בכל הדורות.

מצירוף שני הכינויים, בהם השתמש הרמב"ם: "תורה" ו "הדרך האמצעית", נגזר בהכרח השם הכולל לשיטה "תורת הדרך האמצעית", בה אנחנו משתמשים בספרנו זה, וזאת למרות שאנחנו מודעים לעובדה, שהרמב"ם עצמו לא השתמש בצירוף מילים זה בכתביו.

ועל כן קראנו לספרנו "תורת הדרך האמצעית".

דרך ישרה

"דרך ישרה" מוזכרת במקרא, בספר "עזרא ונחמיה" האומר(23):

"ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני אלוהינו לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו."

נוסף לכך, שואל רבי יהודה הנשיא – עורך המשנה – את תלמידיו, ועונה להם בעת ובעונה אחת(24):

"רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם."

רבי יהודה הנשיא מפרש את הדרך הישרה במבחן התוצאה שלה, דהיינו היא צריכה להיות כזו, שהאדם ההולך בה, יוכל להתפאר במעשיו, אולם זה אינו מספיק, שכן יש חיוניות גם, שהחברה מסביבו תשפוט אותו על מעשיו, וגם היא תגיע, יחד איתו, למסקנה שיש לפאר את מעשיו.

והרמב"ם בספרו "פרוש המשנה" בפרוש לפסוק הנ"ל במשנה אומר(25):

"מבאר הוא שהדרך הישרה הן פעלות הטוב אשר באדם בפרק הרביעי והן הפעולות הממצעות, לפי שבהן ישנו לאדם בנפשו תכונות מעלות, ותיטב התנהגותו עם בני אדם והוא אמרו "תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם."

דהיינו הרמב"ם אומר שהדרך הישרה היא לא אחרת מאשר הדרך האמצעית, המתוארת לפרטי פרטיה בפרק הרביעי של ההקדמה למסכת אבות.

הדרך הישרה היא חלק משיטת הדרך האמצעית, בכך שהיא מהווה את המסלול האמצעי, בין שני המסלולים הקיצוניים, אולם מסלולים אלה אינם מופיעים בשם "הדרך הישרה",  וגם אינם משתמעים ממנו, כמו שהם משתמעים מ"הדרך האמצעית" שהיא האמצע בין שני הקצוות.

משום האמור לעיל לא בחרנו במונח "הדרך הישרה" כמונח המבטא את תורת הדרך האמצעית.

הרחבה והעמקה של הנושאים שהופיעו בפרק משנה זה, תופענה בפרקי הספר הבאים, לפי הנושאים היהודיים – בפרק 5, ובתרבות הסינית – בפרק 1, ראה שם.

נעבור עתה לראות מה מיקומה של תורת הדרך האמצעית, בפילוסופיה, בתורת המוסר, הכלולה בה, ומה יחסה למדעים של ימינו, כמו סוציולוגיה ופסיכולוגיה.

 

  1. תורת המוסר בפילוסופיה

 

הדרך האמצעית הינה חלק מ"תורת המוסר", שהינה חלק מה"פילוסופיה" הכללית והיהודית, והיא משיקה גם לתחומי המדע של ה"סוציולוגיה" וה"פסיכולוגיה". בפרק משנה זה נבחן את מיקומה של תורת הדרך האמצעית במסגרת תורת המוסר ובפילוסופיה ואת הקשרים בינה לבין הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של ימינו.

פילוסופיה מהי?

קיימות הגדרות רבות לפילוסופיה ונביא אחת מהן, המקובלת עלינו,  האומרת: פילוסופיה (ביוונית – "אהבת חוכמה") היא תחום ידע העוסק במהות העולם והאדם, באופן ההכרה של האדם את העולם, במהות המוסריות ובביצוע הערכות מוסריות. קאנט הגדיר את תפקיד הפילוסופיה כ"חקר גבולות הדעת", ועוד.

בעולם האקדמי מתחלקת הפילוסופיה לענפים העיקריים הבאים:

  • תורת ההיגיון (לוגיקה) – עוסקת בהבחנה בין הסקה נכונה ולא נכונה.
  • מטאפיסיקה או אונטולוגיה (תורת ההוויה, תורת היש) – עוסקת בסיפוק תיאור כולל למאפיינים הכלליים ביותר של המציאות כמכלול ובשאלה איך לספק תיאור כזה.
  • תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) – חוקרת את אפשרות הקיום, המקורות, המהות והיקפו של מאגר הידע האנושי.
  • תורת המידות (אתיקה) – או הפילוסופיה של המוסר – עוסקת במהות המוסריות ובביצוע הערכות מוסריות.
  • מטא פילוסופיה – עוסקת במהות הפילוסופיה עצמה, בתכליתה ובמטרותיה ובשיטות בהן משתמשת הפילוסופיה.

לאלה יש להוסיף שני תחומים נוספים, שאין עליהם הסכמה כללית בעולם האקדמי, אולם הם חלק מהפילוסופיה:

  • אסתטיקה – תורה העוסקת באומנות ובמושג היופי.
  • פוליטיקה או מחשבה מדינית – תורה העוסקת באתיקה של קבוצות, ובאומנות הממשל.

אנו רואים,אפוא, שה"אתיקה" או תורת המידות, היא תורת המוסר, מהווה אחד מארבעת הענפים של הפילוסופיה ואין מחלוקת בין אנשי האקדמיה, לגבי מיקומה הנכבד הזה.

 

  1. תורת הדרך האמצעית כחלק מתורת המוסר

 

"תורת המוסר" שנקראת גם בשמות הנוספים: "תורת המידות", "אתיקה" או "הפילוסופיה של המוסר", היא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ומהי "המידה הטובה?". המוסר הוא אוסף כללי ההתנהגות המקובלים בחברה ובתרבות. האתיקה היא תחום הידע שמציע ביקורת על המוסר, ומציגה אוסף כללי התנהגות אשר בחלקם הם חלופות לכללי ההתנהגות של המוסר.

האתיקה מתחלקת לשלושה תתי תחומים:

  • מטא-אתיקה – העוסקת בהגדרת התחום.
  • אתיקה נורמטיבית – העוסקת בהבנת הדרכים והשיטות כדי להיות מוסרי.
  • אתיקה יישומית – המקשרת את התחום לצד המעשי.

מקור המילה אתיקה הוא יווני במילה "אתוס", שפירושו ביוונית "מנהג". בעיקרה האתיקה ממליצה על כללי התנהגות שינחו את ההתנהגות האנושית, ומשיבה לשאלה מהי ההתנהגות הראויה?. קיימות תורות אתיקה רבות, אשר ניתן להבחין ביניהן בתחומים הבאים:

  • שיפוט של תכונותיו של האדם בהתאמה לטוב המוחלט לעומת שיפוט של מעשה. הפילוסופיה הקלאסית (אריסטו היווני נחשב כדוברה) עוסקת בשאלה מהו הטוב העליון ואיזהו האדם המוסרי. לעומתם ההוגים המודרניים מתמקדים בשאלה מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו, כשהכוונה למעשה יחיד שנעשה בהקשר מסוים.
  • אתיקה שבה הערך העליון הוא הכוונה המתבטאת ברצון הטוב של הפועל. תורה זו מיוצגת ע"י הפילוסוף עמנואל קאנט וממשיכיו המודרניים, אשר בוחנים את הערך של הרצון הטוב ואת כוונותיו של הפועל.
  • אתיקה שבה הערך העליון הוא אושרם של הרבים, וכלל התנהגות הוא לקדם את הערך הזה. הוגה הדעות ג'. ס. מיל פיתח את תורת "התועלתנות" באתיקה, המדגישה כי את המעשה הראוי ניתן לשיפוט על פי שיקול הדעת אשר בוחן את התוצאות המקוות לקידום אושרם של הרבים המושפעים מעשית אותו המעשה. מכאן המעשה הראוי יישפט על פי תוצאתו המקווה בלבד.
  • רלטיביזם מול אוניברסליזם – מוסר יחסי לחברה מסוימת לעומת מוסר כללי לכל בני האדם. השאלה היא האם כללי ההתנהגות הראויים חייבים להיות אחידים עבור כלל בני האדם באשר הם (אבסולוטיזם), או שמא ראוי שחלק מכללי ההתנהגות ישתנו בין תרבויות ובין חברות (רלטיביזם), או שמא ראוי שכל פרט יהיו לו כללי התנהגות משלו (סובייקטיביזם). עדיין ניטש ויכוח בין שלוש האסכולות האלה והאמת לדעתנו נמצאת אפוה שהוא באמצע – ברלטיביזם (היחסיים, שמדברים על חברות ותרבויות), בין הקיצוניים : האבסלוטיסטים (המוחלטים, שרוצים אחידות עולמית), לבין הסובייקטיסטים (הסובייקטיבים, שמייחסים קנה מידה להתנהגות של כל אדם בנפרד).

ראינו שתורת המוסר היא רחבת ידיים, כאמור לעיל, כאשר תורת הדרך האמצעית עוסקת בענף השלישי בלבד של תורת המוסר, הדן ב"אתיקה היישומית" המקשרת את תחום תורת המידות לצד המעשי.

 

  1. תורת הדרך האמצעית בין סוציולוגיה ופסיכולוגיה

 

נעבור עתה לדון בקווים המשיקים בין תורת הדרך האמצעית לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה, שכן שלושתן דנות בהתנהגות של בני אדם, אולם לכל אחת מהן תחום שונה משלה.

סוציולוגיה מהי?

הסוציולוגיה היא תחום המחקר העוסק בחברה האנושית ובהתנהגות החברתית של האדם. כלומר הסוציולוגיה עוסקת בהתנהגות האדם במסגרת חברתית (כחברה), ולא מתעסקת עם התנהגות האדם בתור פרט. המילה באה מיוונית.:  סוציאו = חברה, לוגיה = תורה, לכן סוציולוגיה = תורת החברה, או מדעי החברה בלשון ימינו.

להלן מספר עקרונות מכוננים של הסוציולוגיה:

  • הקשר חברתי – הסוציולוגיה שואפת לחקור את ההתנהגות האנושית דרך בחינת ההקשר החברתי בו ההתנהגות נמצאת. הקשר חברתי שכזה עשוי להיות משפחה, לאום, מסגרת חוקית וכדומה. היא חוקרת את המערכת החברתית בה פועל הפרט.
  • אוניברסליות– הסוציולוגיה חותרת להבנת החוקיות הטהורה הנחבאת מאחורי ההתנהגות האנושית. וזאת על ידי ניסוח של חוקים כללים ומוחלטים.
  • העמקה – המחקר הסוציולוגי שואף לחקור תכונות חברתיות שאינן מובעות לעתים רבות בתקשורת הרגילה, מכוון שלכל פעילות חברתית קיימים רבדים רבים, מהם מכוונים ומהם לא מכוונים. הסוציולוגיה חושפת לפעמים גורמים בלתי צפויים המרכיבים את ההתנסות האנושית.
  • רלוונטיות – הסוציולוגיה עוסקת ברוב המקרים בתחומים המוגדרים על ידי ההתרחשויות הנוכחיות בחברה האנושית והנושאים המעסיקים אותה באותו הזמן.
  • מערכות ארגוניות – תחום נרחב בסוציולוגיה הינו חקר מערכות ארגוניות, הכולל בתוכו את חקר הבירוקרטיה, משאבי אנוש ועוד.
  • הזהות החברתית – תחום אחר הוא חקר הזהות החברתית והשפעתה על התנהגות האדם, תחום הכולל את הלאום, הציבור, ההמון ועוד.

הסוציולוגיה עוסקת, אפוא, בהתנהגות חברתית של האדם, בה בשעה שהדרך האמצעית עוסקת בהתנהגותו של האדם בתור פרט בתוך החברה, גם ששתי השיטות או התורות עוסקות בהתנהגות האדם וזה הקו המשיק מצד אחד והמפריד מהצד האחר.

פסיכולוגיה מהי?

פסיכולוגיה היא תחום במדעי החברה העוסק בחקר הנפש, התפיסה וההתנהגות, ומטרתו לחקור את התנהגות האדם. מקור השם ביוונית: פסיכו = נפש, ולוגוס = מדע, ובקיצור "מדע הנפש".

באופן בסיסי מטרת הפסיכולוגיה היא להכניס חוקיות בהתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת לטעון שההתנהגות אינה מתרחשת באופן מקרי, אלא מתוך מערכת של חוקים, התקפים לכל בני האדם. הבנת חוקים אלה, מאפשרת לנו לגזור, או לנבא התנהגויות עתידיות.

בפסיכולוגיה יש מספר תחומי מחקר, שהעיקריים שבהם הם:

  • פסיכולוגיה התפתחותית – מתמקדת בחקר השינויים ההתנהגותיים והנפשיים מילדות לבגרות.
  • פסיכולוגיה חברתית – עוסקת ביחסי הגומלין שבין הפרט וסביבתו, תוך התמקדות בפרט.
  • פסיכולוגיה של האישיות – תחום החוקר את אישיות האדם, דרכי התנהגותו, ההבדלים הבין-אישיים והשפעת הסביבה על תכונותיו.
  • פסיכולוגיה קוגניטיבית – עוסקת בחקר תהליכים מנטאליים בסיסיים, ביניהם תודעה, תפיסה, חשיבה, קשב, זיכרון אנושי, למידה וקבלת החלטות, לרבות שיטת "החשיבה החיובית", שהתפתחה לאחרונה, ראה בהמשך.
  • פסיכולוגיה רפואית – עוסקת ברמה התיאורטית, הקלינית והמחקרית בסוגיות יחסי הגומלין בין גוף לנפש, ובאופן ספציפי יותר, בקשרים שבין המשתנים הפיזיולוגיים לבין המשתנים הפסיכולוגיים והחברתיים, היכולים להשפיע על התפרצות תופעות ומחלות נפשיות, דרכי ההתמודדות איתן ומניעתן.
  • נוירו פסיכולוגיה – עוסקת בקשר בין תהליכים מנטאליים שונים למבנה המוח האנושי ולהשפעות הכימיות על תפקודו, דבר הנעשה בעיקר על ידי בחינה מדעית של פגיעות ראש מסוגים שונים.
  • פסיכו פיזיקה – עוסקת ביחס ובקשר בין הגירויים הפיזיים האובייקטיביים, להם נחשף האדם, ובין התחושות הפסיכולוגיות הסובייקטיביות המתעוררות אצלו כתוצאה מחשיפה לגירויים אלו.

ואלה תחומי העיסוק של הפסיכולוגיה:

  • פסיכולוגיה קלינית – עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות והפרעות התנהגותיות.
  • פסיכולוגיה חינוכית – עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית.
  • פסיכולוגיה ארגונית ותעשייתית – עוסקת בדינאמיקות ארגוניות הנובעות מהאינטראקציה בין החברים בארגון.
  • פסיכולוגיה שיקומית – מתמחה בטיפול באנשים שנפגעו ממחלות או תאונות, אובדן, אבל, וטראומות אחרות.

חשיבה חיובית – (התפתחה בשנים האחרונות) מתמקדת באיך לגרום לבני אדם להיות יותר מאושרים. ז"א לא איך למנוע דיכאון, אלא איך לעורר בהם שמחה ואושר. ולפי דעתנו – תחום זה יתמקד בעתיד יותר ויותר בישום תורת הדרך האמצעית.

לפי תחומי העיסוק האמורים לעיל של הפסיכולוגיה, אנו רואים שהיא עוסקת ברפוי חולים ונפגעים, מצד אחד ומהצד השני, היא עוסקת בחינוך וארגון. כל התחומים האלה אינם נוגעים לאדם הנורמאלי – שאינו חולה ואינו נפגע, או אינו נמצא במסגרת חינוכית ולא ארגונית, אלא רוצה לשפר את תכונותיו היום יומיות שלו בחברה. אל אדם נורמאלי כזה פונה תורת הדרך האמצעית, כדי לעזור לו להשיג את מטרתו זו.

 משסקרנו את מיקומה של תורת הדרך האמצעית בפילוסופיה, תורת המוסר, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, נעבור עתה לראות באיזו מידה נפוצה תורת הדרך האמצעית בתרבויות השונות בעולם.

 

  1. הימצאות תורת הדרך האמצעית בעמים ובתרבויות בעולם

 

תורת הדרך האמצעית נפוצה, לפי מה שאמרנו, בשתי התרבויות: הסינית וההודית, כפי שמשתמע מתורת קונפוציוס הסינית ומהבודהיזם ההודי, וכן בשתי הדתות: הנוצרית, שהתבססה על האתיקה של אריסטו היווני, והמוסלמית, על פי האמור בקוראן, מלבד – ביהדות, על פי הרמב"ם.

כל נושא בתרבויות ובדתות העתיקות של עם, או של אומה, מתפתח במשך מאות, או אלפי שנים, ונמסר בעל-פה מדור לדור, לפני שהוא מקבל את ביטויו בכתב, בצורה של "כתב קודש", או "כתב קנוני", שאינו ניתן לשינוי, והופך לנכס צאן ברזל, של העם, או של התרבות, על פיו מתחנכים הדורות הבאים אחריו. לדוגמה אנו מכירים את התנ"ך, המשנה והתלמודים של היהודים, הברית הישנה והחדשה של הנוצרים, הקוראן והחדית' של המוסלמים, דרך האמצע וקיומה של הסינים, ו"הוושידאות" (הדרשות) של ההודים- הבודהיסטים ועוד, כולם כתבים קדושים וקנוניים של העמים והאומות שלהם.

המסקנה מהאמור לעיל היא, שרעיון, כמו תורת הדרך האמצעית, היה מצוי בתרבותיות ובדתות, שאנו דנים בהן, הרבה לפני שנכתבו ובהיקף הרבה יותר נרחב מהופעתו בקבוצה זו או אחרת של אותו העם והאומה. רצוננו לומר שתורת הדרך האמצעית הייתה נפוצה בוודאי בכל האוכלוסייה של סין, למרות שקונפוציוס כתב אותה, כמו בדאואיזם ובדתות אחרות בסין. ובאשר לתורת הדרך האמצעית של הבודהיזם, אנו בטוחים שדרך זו נפוצה בהודו גם בהינדואיזם.

כדי להעריך מה מידה התפוצה של תורת הדרך האמצעית בעולם, עלינו להביא מספרים על האוכלוסיות המהוות את התרבותיות והדתות הסינית, ההודית-בודהיסטית, הטייוונית-נוצרית והמוסלמית, כחלק מאוכלוסיית העולם כולו.

והמספרים הם כלהלן:

 

 

טבלה מס. 2

תפוצת "תורת הדרך האמצעית" בעולם (1)

מיקום תרבות או דת (2) מספר בני אדם במיליונים אחוז מאוכלוסיית העולם
1 נוצרים 2,100 31%
2 מוסלמים 1,500 22%
3 סינים 1,330 20%
4 הודים 1,170 17%
5 קיזוז (3) 300 0.5%
6 סך הכל 5,800 85%
7 אחרים 1,000 15%
8 כל העולם 6,800 100%

(1)           אוכלוסיית העולם 2010, מתוך "ויקיפדיה"   (27.7.2010)

(2)            דתות גדולות לפי גודל, מתוך "ויקיפדיה" באנגלית,

ומדינות לפי אוכלוסיה", מתוך "ויקיפדדה, האינציקלופדיה החופשית".

  • קיזוז מוסלמים ונוצרים החיים בסין ובהודו.

 

מהטבלה הנ"ל אנו רואים (במונחים של סדר גודל), שהאוכלוסייה האמורה להיות חשופה לתורת הדרך האמצעית בעולם – בהיותה חלק מהתרבות, או הדת שלהם – מגיעה לכ – 5,800 מליון בני אדם, המהווים 85% מאוכלוסיית העולם. זהו נתון מדהים בהיקפו ויש לו משמעות ענקית ביכולת המין האנושי לקדם את התורה בעולם, ולהפיק בכך את התועלת הרצויה למין האנושי,  בכך שבני האדם יפנימו את עקרונות התורה ויתנהגו בהתאם להם.

נעבור עתה לדון בתועלת הצפויה לאדם מהליכתו בדרך האמצעית.

 

  1. תורת הדרך האמצעית מובילה לחיים מאושרים

 

נשאלת השאלה על ידי כל קורא ספר זה: מהי התועלת, או השכר, הצפויים לאדם שהולך בדרך האמצעית? התשובה לשאלה האמורה לעיל שונה מתרבות לתרבות, ולמרות שכולן אומרות שיהיה טוב להולך בדרך האמצעית, כל תרבות מכנה את "הטוב" הזה במילה כזו, או במילים אחרות.

נבחן, אפוא, את גישתה של כל תרבות בנפרד, לסוגיית השכר, או התועלת, הצומחים לאדם שילך בדרך האמצעית.

בתרבות הסינית

התרבות הסינית אינה מתייחסת לתועלת האישית של "איש המידות" (האיש ההולך בדרך האמצע), אלא היא אומרת, שדרך האמצע היא חלק מהטבע הכללי והאנושי, והיא קיימת בכוח בכל אדם שנברא, ועל האדם לבחור בה ולהוציא אותה אל הפועל, במטרה נעלה אחת והיא "להביא לידי עצם קיום העולם"(1) (ע' 44-45) (במובן "היקום") על כנו".

ובלשון הכתוב(1):

"15. הרי המיצוע הוא עיקר העיקרים בכל אשר תחת השמים.

  1. ואילו ההרמוניה היא הדרך לתכלית ההשגה בעולם כולו.
  2. כאשר מידת המיצוע וההרמוניה מושגות במלואן, שמים וארץ עומדים בזכותן על כנם.
  3. ושם יפרו וירבו כל יצורי תבל."

("הרמוניה" – פרושה כאן: מצב של תיאום מלא בין כל נקודות האמצע של כל תכונות האדם.)

במילים אחרות מה שאומר לנו "המורה" קונפוציוס בפילוסופיה הסינית הוא, שמוטלת, עלינו בני האדם, החובה לבחור בדרך האמצע (שהיא "עיקר העיקרים"), ולהשיג הרמוניה ומידתיות שתהא "תכלית ההשגה", כדי לקיים את העולם, שאנחנו חלק ממנו.

 בתרבות הבודניסטית

בודהא הפילוסוף והאל ההודי אמר: (הבשורה על פי בודהא, הכנון ממלכת הצדק, פרק 16, הדרשה בוורנאסי 50) (12):

"הטטגאמה (הבודהא – המחבר) מצא את דרך הביניים , הו הנזירים, את הדרך להימנע משני הקצוות  – דרך שפוקחת את העיניים ומשרה הבנה, שמובילה לשלוות נפש, לחוכמה העילאית, להארה מלאה, לנרוונה."

במילים שלנו, ההולך בדרך האמצעית זוכה להבנה, שלוות נפש, חוכמה, להארה ולנרוונה. כאשר "הארה" ו"נרוונה", הן פסגת התכלית של האדם בבודהיזם, שכוללת שלמות, ידיעת האמת המוחלטת, שנביאה לחיים מאושרים של האדם.

ואת זאת אומר מאתייה ריקאר, המשלב בקיאות בכתבים הבודהיסטיים, בספרו "בזכות האושר"(13):

תורת הדרך האמצעית "מוליכה אותנו … להשיג שלווה נפשית, סיפוק בחיינו, שמחה אמיתית, ולהיות מאושרים."

בתרבות האסלאם 

"אלווסאטייה" (שתרגומה לעברית הוא "האמצעיות"), היא המילה המקובלת באסלאם ל"דרך האמצעית", והיא הדרך הישרה והטובה של אללה (- אלוהים), ובה מצווים, בצווי אלוהי, ללכת כל המוסלמים. למי שהולך בדרך האמצעית, מובטח על ידי אללה כל הטוב שבעולם הזה ו"ביום הדין", וכן – גן עדן בעולם הבא. לעומתו מי שסוטה מהדרך האמצעית – הישרה והטובה – ייענש בעולם הזה, ביום הדין ובעולם הבא.

נביא עתה כמה ציטטות מכתבי הקודש המוסלמיים בעניין זה

מהקוראן(6):

"נחנו באורח מישרים, אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה החימה עליהם, ולא על התועים."(סורת אל-פאתיחה, 5-7)

דהיינו, אלוהים נוטה חסד להולכים בדרך המישרים (היא הדרך האמצעית) ושופך את חמתו על  הסרים מדרך זו – התועים.

וכן "אל תכבול ידך אל צוורך ואל תשיטנה ללא מצרים, פן תיפול ארור וחסר כל"(26).

במילים אחרות: אי הליכה בדרך האמצעית מביאה לקללת אלוהים על האדם, לנפילתו ולהיותו בחוסר כל.

ו – "בך יחשבו המקמצים לתת מן הברכה שהעריף עליהם אלוהים, כי בזאת יטב להם, לא, כי בזאת ירע להם, ביום תחיית המתים יונח כל אשר קימצו בו כלולאה על צוורם"(27)

דהיינו ההולכים לקיצוניות, יענשו גם בעולם הבא.

מהחדית'

מדברי הנביא מוחמד, הביא האימאם אל-צאדק(28):

"המנהג ביושר הוא דבר שאללה אוהב אותו ואילו את ההגזמה הוא שונא."

לכן אלוהים מברך את ההולכים בדרך האמצעית ומקלל את ההולכים בקצוות הקיצוניים.

בפילוסופיה היהודית

הרמב"ם, שהביא בפרקי אבות – הקדמה למסכת אבות את תורת הדרך האמצעית ליהדות, אומר שדרך זו היא "דרך ה'", שהיא הדרך הטובה והישרה, בה על האדם היהודי ללכת, כדי להידמות בתכנותיו לבוראו. אחת מתרי"ג המצוות (מצוות עשה השמינית) של התורה היא "והלכת בדרכיו", במסגרתה מברך אלוהים את ההולכים בדרכיו. מלבד זאת, ההולך בדרך האמצעית הוא האדם "השלם" והחכם", המרבל שלוות נפש ומעמד חברתי חשוב בעיני עצמו, ובעיני הסובבים אותו.

נביא מספר אמרות של הרמב"ם בעניין זה:

בפרוש המשנה – פרקי אבות בהקדמה למסכת אבות(25):

"מבאר הוא שהדרך הישרה הן פעולות הטוב אשר באדם בפרק הרביעי והן הפעולות הממוצעות, לפי שבהן ישנו לאדם בנפשו תכונות מעולות, ותיטב התנהגותו עם בני אדם …"

דהיינו, הדרך האמצעית מקנה לאדם "בנפשו תכונות מעולות", מצד אחד ומהצד האחר, "מטיבה את התנהגותו עם בני אדם", תכונות כמו: ואהבת לרעך כמוך, עזרה לזולת ועוד..

וכן נאמר(שם):

"… יהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד, ומכוון לאמצען – יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני האדם, ובזה יתקרב אל ה' וישיג מה שאצלו, וזוהי השלמה שבדרכי העבודה."

לאמור – שהליכה בדרך האמצעית מקרבת את האדם לאלוהיו, כדי להשיג את ברכתו, והיא שמעניקה  לאדם את דרך עבודת הבורא השלמה ביותר.

במשנה תורה (29):

"… ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותם, ומכון אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם."

כלומר הדרך האמצעית מעניקה לאדם את השלמות הנפשית והמידתיות, אשר בעקבותיה באה שלוות הנפש, וחיים מאושרים

וכן נאמר(שם):

"כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות, נקרא חכם."

לאמור שהדרך האמצעית מקנה לאדם את התואר "חכם", שהוא תואר מכובד מאוד בחברה ובהגות היהודית, וכן – מעמד חברתי מועדף על אחרים.

וממשיך הרמב"ם(30):

"… ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט)."

וכן(שם, פסוק ז)"… הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה – נקראת דרך זו : "דרך ה'" … וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, …"

לפי הרמב"ם הדרך האמצעית היא "דרך ה'", הדרך הטובה והישרה, בה על עם ישראל ללכת. וזו מצוות עשה, אחת מתי"ג מצוות (המצווה השמינית), שהתורה מצווה עלינו לעשותן, כי בעשותו כן "האדם מביא טובה וברכה לעצמו וכן מנהיג עצמו להידמות (בתכונותיו) לאלוהיו כפי כוחו"(31).

בתרבות יוון

אריסטו אומר בספרו "אתיקה", שהדרך האמצעית, היא הסגולה הטובה והיא מביאה את האדם לחיים מאושרים, "שהיא המטרה העליונה" להשגה בחיי האדם, כאשר החיים המאושרים מוגדרים "לחיות טוב ולעשות חיל", וכמשהו נפשי, שכל איש מוצא בו הנאה, מדבר שהוא אוהב.

ובדברי אריסטו נאמר(32):

"ואמנם תואמת קביעתנו את הדעה שהאושר הוא סגולת האדם הטובה, או אחת מסגולותיו הטובות. … המאושר מוחזק להיות "חי בטוב ועושה חיל". … וכן יש משום הנאה בעצם היותם של הללו, שההנאה היא משהו נפשי, ואיש איש מוצא הנאתו באותו דבר שלגביו הוא נקרא "אוהב", … ובדרך כלל – אוהב הסגולה הטובה ממעשים משובחים. … יש שמזהים את האושר עם המזל הטוב, ויש שמזהים אותו עם הסגולה הטובה."

וכן(33) "… זוהי המידה האמצעית והמועילה שהיא סימן ההיכר של הסגולה הטובה."

"לפיכך הסגולה הטובה היא מידה ממוצעת, באשר, כאמור, היא מכוונת אל מה שהוא אמצעי."

לסיכום פרק משנה זה, אנו רואים שכל התרבויות אומרות ששכרו של האדם בהולכו בדרך האמצעית הוא שיהיה לו טוב בחיים, אם זה בגלל מעשיו הטובים, ואם זה משום ברכת אלוהים המלווה אותו, לעומת זאת אם יסטה האדם מהדרך האמצעית, יהיה לו רע, ושוב, אם משום מעשיו הרעים, או בגלל עונשו של אלוהים שיוטח בו. 

ודבר חשוב נוסף יאמר בהזדמנו זו: שגם הבודהא וגם אריסטו אומרים שהדרך האמצעית מביאה חיים מאושרים בטופן אישי לאדם ההולך בה.

הרחבות והעמקות בנושא האמור לעיל, בכל תרבות בנפרד,  תמצאו בהמשך הספר, בפרק 10.

ונעבור עתה לדבר על כיצד תורת הדרך האמצעית מובילה לשלום בין עמים ואומות.

 

  1. תורת הדרך האמצעית מובילה עמים ואומות לשלום עולמי

 

אחרי שראינו שתורת הדרך האמצעית מעניקה חיים מאושרים להולך בה, הרי חברה או עם שמרבית אנשיהם הולכים בדרך האמצעית, ניתן לכנותם בשם "חברה או עם מאושרים."

קיימים בעולם המחקר מדדים סטטיסטיים-כלכליים, או מדדים סוציולוגיים, המדרגים את העמים, או המדינות, לפי מדדים אלה, הנקראים "מדדי האושר". המדדים הסטטיסטיים-כלכלים – מודדים נתונים "מדידים מוחלטים" כמו: ההכנסה לנפש בנוסף להוצאה הציבורית על רווחה, איכות הסביבה (כמו האוויר, המים והאדמה) ועוד. בה בשעה שהמדדים הסוציולוגים מודדים את הרגשתם של התושבים ("נתונים יחסיים), באמצעות שאלונים, ביחס לאושר, ואלה המדדים המעניינים אותנו, שכן האושר, מבחינה המוסר, הוא רגש ולא מספרים.(14)

במילים אחרות מה שאנו רוצים לומר, שבעולם של היום קיים המושג "עם מאושר", וכן שהאושר של עם ניתן למדידה. מדדי האושר חשובים, לא רק כדי להשוות אותם  בין עמים, אלא גם ובעיקר, כדי לזהות מגמות במדדים השנתיים של אותו העם, מבחינת התקדמות המדד, או נסיגתו, כדי שאותה המדינה תוכל לנקוט בפעולות לשיפור המצב של העם שלה.

ובכן כדי שעם יהיה מאושר, אנשיו ובייחוד אנשי השלטון והפוליטיקאים שלו, חייבים ללכת לפי תורת הדרך האמצעית, או לפי העקרונות שהיא מכתיבה. ואם האנשים, לרבות, אנשי השלטון והפוליטיקאים, של כל המדינות בעולם, יתנהגו לפי עקרונות תורת הדרך האמצעית, ישרור שלום בעולם.

נראה עתה כמה עקרונות חשובים להתנהגות עמים לפי תורת הדרך האמצעית:

עקרונות עשה:

  • עקרון השוויון – שוויון ללא הבחנה בין גזע, דת, צבע עור, מוצא גיאוגרפי,מצב כלכלי ועוד.
  • עקרון הצדק – לכל עם מגיע את אשר שייך לו, מבלי לגזול את אוצרותיו של עם אחר וכו'.
  • עקרון ההידברות – יש ליצור מצבי הידברות גם בין יריבים ואויבים.
  • עקרון האמת – לנהל משא ומתן עם כוונות אמיתיות, ללא הונאות וטריקים פוליטיים.
  • עקרון השקיפות – הצגת הדברים במשא ומתן צריכים להיות שקופים גם לאנשי עמך וגם לאנשי העם עייריו.
  • עקרון המתינות (המידתיות) – אל תרצו לקבל הכל, כי אין צד אחד הולך עם כל תאוותו בידו.
  • עיקרון הפשרה – הסכם אפשר להשיג בין יריבים או אויבים, אך ורק אם מתפשרים, ושני הצדדים יוצאים מרוצים מההסכם.
  • עקרון הסבלנות – יש לתת לזמן את מהלכו הטבעי, ולא לאבד את העשתונות ולא לאבד את התקווה להגיע להסדר בעתיד.

עקרונות אל תעשה:

  • עקרון אי-לוחמה – מלחמות לא פותרות בעיות בין עמים, אלא רק גורמות להרג רב ולהפסדי רכוש רבים.
  • עיקרון לא לטרור – הטרור גורם להרג ולפציעות של אנשים חפים מפשע ולא פותר בעיות.
  • עקרון אי- אלימות – לנהל מסעי שחרור עם, או שוויון זכויות לגזע וכו', בלי אלימות.
  • עקרון אי הקיצוניות – לא לעשות שום פעולה, שיש בה התנהגות קיצונית, מכל סוג שהוא, כי היא רק יכולה להפריע למשא ומתן.

כל העקרונות האלה של תורת הדרך האמצעית, שמקובלים, כאמור בפרק זה, על רוב התרבותיות הגדולות בעולם, אם ינהגו העמים והמדינות לפיהם, יביאו שלום לעולם, ולא יהיו מלחמות וטרור, וכל חלוקי הדעות בין העמים ובתוכם יפתרו בדרכי שלום א. אימוץ העקרונות הללו, אם יעשה בצורה מיטבית ועמוקה, על ידי שני העמים: הישראלי והפלסטינאי, על בסיס משותף של תורת הדרך האמצעית, המקובלת על שניהם, יהיה סיכוי טוב מאוד להידברות בין שני העמים, ולפתרון של שלום ביניהם, על בסיס של פשרה, בכיבוד הדדי של שאיפות שני הצדדים לשלום בר קיימא.

והרי לשם המטרה, הנעלה, האמורה לעיל יוסד מוסד האומות המאוחדת, אחרי מלחמת העולם השנייה, שמטרתו העיקרית לשמור על השלום בעולם שלנו. הוא אינו משיג בינתיים את מטרתו – שלום בעולם – משום שהעמים אינם מתנהגים לפי העקרונות שתורת הדרך האמצעית מכתיבה.

קונפוציוס אומר(34):

"55. כל המדינות ברחבי תבל, אפשר להנהיגן תחת שלטון אחד.

  1. וכל תוארי המשרה ושררה, אפשר לוותר עליהם.
  2. אף להב החרב השלופה, אפשר לדרוך עליו.
  3. אך לקיים את דרך האמצע, מעל כוחותינו הדבר."

דהיינו אנו יכולים, כעמים, ללכת בדרך האמצע, ובכך אנו יכולים לקיים שלטון אחד בין העמים בעולם  בלי מלחמות ביניהם, אולם לצערנו העמים אינם מקיימים את דרך האמצע, ולכן ההרג והעוול נמשכים. ג'ו שי (הפרשן הסיני הגדול) אומר: "לקיים את כל הפעולות בדרך האמצע בעולם ולהשיג בכך שלום עולמי, החסרים "קשים ובסוף נעשים קלים."

אמרותיו של קונפוציוס ממש זהים עם דברי נבואתו של הנביא ישעיהו שלנו:

"והיה באחרית הימים … והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"(35)

"אחרית הימים" של ישעיהו ושל קונפוציוס יכולה להגיע אך ורק אם האנושות כולה תעשה צעדים לקראת הליכה לפי תורת הדרך האמצעית, על ידי האנשים הפרטיים, כל אחד בעצמו, ועל ידי העמים כולם ואנשי השלטון שלהם. גם אם הדבר יארך דורות רבים, חייבים לעשות את הצעד הראשון ולהתחיל ללכת בדרך האמצעית, למען עתיד טוב יותר של האנושות.

נראה עתה איך מתחילים ללכת לפי תורת הדרך האמצעית.

 

12.החינוך לפי תורת הדרך האמצעית

כדי לעשות את הצעדים הראשונים ליישום תורת הדרך האמצעית, יתחיל מיד כל אחד מהמבוגרים ליישם בעצמו ועל עצמו, בתכונותיו השונות, מדי יום ביומו, את תורת הדרך האמצעית.

באשר ליישום תורת הדרך האמצעית בציבור הרחב, הדבר מצריך חינוך ליישום התורה בפיצול לשתי מערכות: האחת: חינוך לילדים – מרמת גן-הילדים ועד כיתות י"ב, והשנייה: מערכת חינוך למבוגרים, לרבות באוניברסיטאות. שתי המערכות הנ"ל מצויות בידי המדינה באופן כללי, ובידי משרד החינוך ליתר דיוק.

מערכת חינוך, כאמור לעיל, מתבטאת בתוכנית חינוכית, שמייצר משרד החינוך והטמעתה במערכת החינוך הכללית.

כדי להוציא לפועל את התוכנית ליישום תורת הדרך האמצעית במדינה, נחוצים הצעדים הבאים:

  • הכנת "תוכנית לימודים" לילדים במסגרת הפורמאלית של בתי הספר, במסגרת לימודי אזרחות, ומערכת לימודים למבוגרים, באמצעות "רשות לאומית לקידום תורת הדרך האמצעית", וכן לימוד הנושא ומחקרו באוניברסיטאות.
  • בישראל יוכנו שלוש תוכניות לימוד נפרדות, תוכנית אחת לכל מגזר: היהודי, המוסלמי והנוצרי, כאשר כל תוכנית כזו תתבסס על המסורת של התרבות המתאימה: היהודית, המוסלמית והנוצרית (בהתאמה).
  • יצירת אווירה ציבורית על ידי משרד החינוך, באמצעות דיון ציבורי, בתוכנית ליישום תורת הדרך האמצעית.
  • קבלת החלטה ממשלתית לאישור ישום תורת הדרך האמצעית, באמצעות משרד החינוך.
  • קבלת החלטת ממשלה לאישור הקמת "הרשות הלאומית לקידום תורת הדרך האמצעית" בישראל (להלן: "הרשות"), שתהיה כפופה לשרי החינוך והאוצר. רשות זו תרכז ותתאם את המאמצים של כל המדינה לקידום התורה.
  • אישור בננסת של "חוק לרשות לקידום תורת הדרך האמצעית בישראל", שיוגש לכנסת על ידי הממשלה.
  • הקצאת תקציבים שנתיים לרשות והקמתה בפועל.
  • הרשות תכין ותיישם תוכניות לקידום תורת הדרך האמצעית בציבור המבוגרים.
  • הקמת תנועה חברתית-ציבורית ארצית רחבה (גוף לא ממשלתי, בדומה לתנועה לאיכות הסביבה, או לתנועה לזכויות האזרח), שתחרוט על דגלה את קידום תורת דרך האמצעית בחברה, לרבות שכנוע כל המפלגות להכניס למצעיהן – את נושא קידום התורה, ואת ישום השיטה הלכה למעשה על ידי הממשלה.

לאחר ביצוע הצעדים האמורים לעיל, או במקביל להם, אנחנו רוצים לקדם את תורת הדרך האמצעית גם במדינות אחרות בעולם, וביניהן אצל שכנינו "הרשות הפלסטינאית", למען קידום הדו-קיום בשלום בינינו לבינם. ניתן להציע לרשות הפלסטינאית, באופן ישיר, או באמצעות צד שלשי, להכין תוכניות לימודים למערכת החינוך שלהם למגזרים המוסלמי והנוצרי, על בסיס הדוגמאות של התוכניות האלה שנערכו בישראל. לנו יש אינטרס ששני העמים, היהודי והפלסטינאי, יתחנכו לפי תורת הדרך האמצעית, כד להקטין את החיכוך ביניהם, וכדי להקל על החיים המשותפים של שני העמים, ובמטרה להקל על  והשגת השלום המיוחל ביניהם.

כדי להפיץ את קיום תורת הדרך האמצעית בעולם, המעשה הטוב ביותר של מדינת ישראל, הנראה לנו הוא, להציע לארגון האומות המאוחדות, להכיר ב"אושר" כמטרה העליונה של חיי האדם, במסגרת האמנה של האו"ם, ולאמץ את תורת הדרך האמצעית, כמכשיר המקובל על רוב התרבויות הגדולות בעולם, לקידום האושר לכל העמים ובכלל זה את השלום העולמי, שהיא ,כאמור לעיל, המטרה העיקרית של האום כיום. ההצעה האמורה לעיל, תכלול יצירת גוף של האום שתפקידו יהיה לקדם את תורת הדרך האמצעית, באמצעות המדינות החברות בו, ובעידוד האום, בכל מדינות העולם, במתכונת שבוצעה בישראל, או במתכונות דומות, לפי נוחות כל אחת מהמדינות המצטרפות ליוזמת האום, ובפיקוחו. האו"ם יכין תוכניות לימוד לדוגמה, המבוססות בכל תרבות על המסורת באותה התרבות, שישמשו את המדינות המיישמות את החינוך לתורה.

ידוע שלפני "אחרית הימים" (הטובה) תבוא על העולם אפוקליפסה (קטסטרופה וחורבן), שהעולם הולך ומתדרדר אליה. ואנחנו רוצים לפסוח על ההידרדרות הזו, ולהתקדם במעלה הדרך, ישר אל אחרית הימים, על ידי קידום הדרך האמצעית בארץ ובעולם.

בעשותנו את האמור למעלה, הרי אנו מקיימים את האמור במקורותינו הקדושים: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", "והייתם אור לגויים", ואת נבואתו של הנביא ישעיהו: " ויהי באחרית הימים … וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

מאו צה טונג – המנהיג הסיני – אמר: "גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד ראשון", וניל ארמסטרונג – האסטרונאוט האמריקאי הראשון על הירח – אמר: "זהו צעד קטן לאדם אך צעד גדול לאנושות". ואנחנו, אם סייענו, בכתיבת ספר זה, בעשיית צעד ראשון וקטן אחד, ל"הנעת גלגל תורת הדרך האמצעית" בישראל ובעולם, הרי בזה יהיה שכרנו, ויהיה בזה צעד ראשון בהתגשמות חלומנו שכל האנשים בעולם יהיו מאושרים, כאשר ישרור שלום בעולם.

בתקציר זה הבאנו מעין סקירה כללית של תורת הדרך האמצעית ברוב מובניה ומרכיבה, בכל אחת מהתרבויות הגדולות בעולם, מבלי להיכנס לעומקם של דברים אלה. ואילו בספר, אנו מביאים את תורת הדרך האמצעית בכל אחת מחמש התרבויות הגדולות, באופן נפרד, מפורט ומעמיק, למען נוכל ללמוד מכל אחת מהן את שניתן ללמוד בנושא שלנו.

 

הערות שוליים

(1)  'הבשורה על-פי בודהא' (ביבליוגרפיה עברית 8, בספר),פרק 16, ע' 49.

(2) 'דרך האמצע וקיומה' (ביבליוגרפיה עברית 1, בספר), פרק ראשון

(3) 'אתיקה' (ביבליוגרפיה עברית 2, בספר), ספר ראשון, פרק ח

(4) 'משנה תורה' (ביבליוגרפיה עברית 3, בספר), ספר המדע, הלכות דעות, פרק ראשון, פסוק ד

(5) ב'עקידת יצחק' י(בבלי וגרפיה עברית 6, בספר), פרוש לספר במדבר, השער השניים ושבעים

(6) 'הקוראן' (ביבליוגרפיה עברית 7, בספר), סורה (2) הפרה, פסוק 143, תרגום עברי – אורי רובין

(7) 'פירוש המנה' (ביבליוגרפיה עברית 4, בספר), שמונה פרקים, הקדמה למסכת אבות, פרק רביעי

(8)  'הבשורה על-פי בודהא' (ביבליוגרפיה עברית 8, בספר), פרק 16, הדרשה בבנארס, ע' 53

(9) 'דרך הבודהא' (ביבליוגרפיה עברית 9, בספר), כוח החמלה, פרק אע' 13

(10) 'מורה נבוכים' (ביבליוגרפיה עברית 10, בספר), חלק א, פרק ב

(11) 'הווסטיה' (ביבליוגרפיה עברית 5, בספר)

(12) 'הבשורה על-פי הבודהא' (ביבליוגרפיה עברית 8, בספר)

(13) 'בזכות האושר' (ביבליוגרפיה עברית 11, בספר)

(14) אינדקס סטטיסטי-כלכלי: HPI – Happy Planet Index

אינדקס סוציולוגי: Lifestyle Statistics Happiness net by country

(15) 'פירוש המשנה' (ביבליוגרפיה עברית 4, בספר), סדר נזיקין, הקדמה למסכת אבות, פרק רביעי, ע' 326

(16) תלמוד ירושלמי, ספר מועד, מסכת חגיגה, פרק ב, ברייתא ב

(17) תלמוד ירושלמי, ספר מועד, הלכה א, משנה א, גמרא דף ט, צד א

(18) ספר משלי, פרק ד, פסוק כ"ז

(19) 'אתיקה' (ביבליוגרפיה עברית 2, בספר), ספר שני, פרק ב

(20) שם, פרק ג

(21) שם, פרק ה

(22) 'משנה תורה' (ביבליוגרפיה עברית 3, בספר), ספר המדע, הלכות דעות, פרק ראשון, פסוק ז

(23) ספר עזרא ונחמיה, פרק ח, פסוק כא

(24) המשנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ב, פסוק א

(25) 'פירוש המנה' (ביבליוגרפיה עברית 4, בספר), סדר נזיקין, מבכת אבות, פרק ב, פסוק א

(26) 'הקוראן', סורת אל-אסראא, 29

(27) שם, . סורת אל-עמראן, 18

(28) 'הווסטיה' (ביבליוגרפיה עברית 5, בספר), פרק שני, ע' 15

(29) 'משנה תורה' (ביבליוגרפיה עברית 3, בספר), ספר המדע, הלכות דעות, פרק א, פסוק ד

(30) שם, פסוק ה

(31) שם, פסוק ה ו

(32) 'אתיקה' (ביבליוגרפיה עברית 2, בספר), ספר ראשון, פרק ח

(33) שם, ספר שני, פרק ה

(34) 'דרך האמצע וקיומה' (ביבליוגרפיה עברית 1, בספר), פרק תשיעי

(35) ספר ישעיהו פרק ב,פסוק א

תפריט נגישות