קריאה לשלוב החינוך ב”דרך האמצעית” במערכת החינוך הממלכתית הישראלית, בשלושת המגזרים הגדולים: היהודי, המוסלמי והנוצרי – כל מגזר על-פי המסורת המיוחדת שלו, במטרה להפחית את מפלס האלימות והמתח בתוך ובין המגזרים וללמד את הילדים והנוער לחיות חיים מאושרים.

כדי להבין במה מדובר, נתאר את הדרך האמצעית, שהיא בבחינת נוסחה פשוטה של התנהגות אנושית טובה למתנהג ולחברה בה הוא חי. תורת הדרך האמצעית אומרת, שלכל מעשה אנושי יש שלושה מצבים אופייניים, שניים מהם קיצוניים – כאשר מהם: מצב אחד הינו קיצוניות יתר (לעשות יותר מדי), ומצב שני הינו קיצוניות חסר (לעשות פחות מדי) ושניהם רעים לעושה ולחברה, ומהם יש להימנע תמיד. לעומתם המצב השלישי, שהוא האמצעי, הנמצא במרחק שווה בין שני הקצוות, הוא המצב הטוב לעושה המעשה ולחברה שלו, ולפיו יש להתנהג באופן רצוף, כאשר רצף הנקודות האמצעיות של כל התכונות והמעשים, מהווה את הדרך האמצעית. התנהגות בדרך האמצעית הינה מאוזנת, מתואמת, שוויונית, רודפת שלום ומובילה להרגשת סיפוק עצמי ואושר אצל ההולך בה, זאת לעומת התנהגות קיצונית יתרה או חסרה, שגורמת לאדם ולחברה צרות, כמו אלימות, טרור ומלחמות.

הנוסחה הפשוטה הזו של הדרך האמצעית מלווה את האדם למעשה כל ימי חייו, בהתייחסותו לעצמו, מצד אחד  וביחסיו עם כל המעגלים הרבים הסובבים אותו, החל מהמשפחה, בית הספר, עבודה וסיים בחברים ובני אדם זרים, שהוא בא במגע יום-יומי איתם.

תורת הדרך האמצעית גורסת שלכל תכונה אנושית יש אמצע, מאוזן, מתון ומתואם, אותו צריך לאתר, ובו צריך האדם לדבוק. בכל מצב שבו האדם מתרחק מהאמצע בהתנהגותו בתכונה או במעשה מסוימים, הנוטה לאחד הקצוות, היתיר או החסיר – עליו לתקן את מעשיו, מה שנקרא ‘תיקון המידות’, עד שיגיע לאמצע של אותה תכונה או אותו מעשה. ניקח דוגמה מתחום הרגש – את  “האהבה”. הקיצוניות היתרה – הינה אהבה חזקה וחונקת את הנאהב (חיבוק דוב), עד שהוא סובל ממנה והיא רעה לשני הצדדים. מצד אחר הקיצוניות החסרה באהבה – היא חוסר רגש כלפי הנאהב, חוסר התייחסות אליו, גם היא אינה טובה לשני הצדדים. הטוב נמצא אפוא באמצע והוא לאהוב במידה שתתאים לאוהב ולנאהב  ובשווה, כך שלשניהם תהיה הנאה ושניהם יהיו מאושרים מייחסים אלה. דוגמה אחרת תהיה מתחום הממון.

תורת הדרך האמצעית דוגלת בעיקרון העזרה לזולת בבחינת ‘ואהבת לרעך כמוך’, וקובעת שאין זה טוב לתת לעני או לנצרך מעבר לצרכיו הקיומיים, כי סכום כסף עודף עלול להשחית את מידותיו. מצד אחר לא צריך להתעלם מהעני, היתום והאלמנה, כאשר יש לאדם הנותן מה לתת. כמו כן אל יתן אדם כל ממונו לאחרים ויישאר ללא מקור מחייה, וגם שלא יהיה קמצן וישמור את כל רכושו לעצמו. במילים אחרות תעזור לנצרכים כמידת יכולתך, מבלי שהנתינה תפגע במצבך הכלכלי מצד אחד, ייתן לשכבות החלשות בחברה כמידת הצרכים הקיומים שלהם. דוגמה שלישית ואחרונה נביא מתחום היחסים של האדם עם עצמו. כל הנושאים של אכילה, שתייה, שינה וכדומה, צריך שיעשו במידה הראויה והמתאימה לצרכי הגוף של כל אדם. המרבה באכילה ובשתייה נקרא ‘זללן’ – הוא אינו נראה טוב לחברה ומזיק לעצמו – זה מצד הקיצוניות היתרה. אולם גם לא לאכול ולא לשתות ולא לישון, אינו בריא לאדם וזה מצד הקיצוניות החסרה. מה יעשה האדם? יתנהג עם עצמו בדרך האמצעית – יאכל, ישתה וישן כמידת הצורך של גופו.

תורת הדרך האמצעית, לאחר שהבנו מה משמעותה, הייתה קיימות לתדהמתנו לפחות בחמש תרבויות (ציוויליזציות), מזה לפחות אלפיים וחמש מאות שנה מהיום, כאשר ארבע מהן, הן התרבויות הגדולות בעולם מבחינת מספר אוכלוסייתן, והן התרבויות: הסינית, ההודית-בודהיסטית, היוונית-נוצרית והאסלאמית, עליהן יש להוסיף את התרבות החמשית היא התרבות היהודית – הקטנה במספר אנשיה, אך גדולה בהשפעתה התרבותית ההיסטורית על התרבויות הנוצרית והאסלאמית. חמש התרבויות האלה מהוות מבחינת אוכלוסייתן כ 85% מאוכלוסיית העולם. היקף כזה של אוכלוסיה מהווה בסיס רחב ומוצק ביותר לקידום חינוך לפי תורת הדרך האמצעית בכל העולם, כאשר כל תרבות מיישמת את התורה ומחנכת את ילדיה על פי מסורתה. עוד יותר רבה התדהמה כאשר אנו נוכחים שכל חמש התרבויות מגיעות לאותה הנוסחה של הדרך האמצעית, כמעט ללא קשר ביניהן, ומובילות לאותה התוצאה של אושר ושלום.

אם נחלק את חמש התרבויות לשתי קבוצות על בסיס הקרבה אלינו, נקבל את התרבויות המזרח אסייתיות של סין ושל הודו כקבוצה אחת, שאיתה הקשר שלנו רפה. ולעומתן – הקבוצה השנייה הכוללת את התרבויות: היוונית-נוצרית, האסלאמית והיהודית, איתן הקשר שלנו מאוד הדוק. ונתחיל עם התרבויות של מזרח אסיה. בתרבות הסינית – אנו מוצאים את תורת הדרך האמצעית בספרו של קונפוציוס, גדול הפילוסופים הסיניים של כל הזמנים,  מהמאה השישית לפסה”נ, בשם: “דרך האמצע וקיומה”, שהוא אחד מארבעת הספרים הקנוניים (הקדושים) של סין. בתרבות ההודית-בודהיסטית – אנו קוראים על ‘דרך הביניים’  של הבודהא אותה גילה עם “הארתו”, ועליה מסר לחמשת הנזירים בדרשתו הראשונה הקדושה ביותר לבודהיסטים בבנארס.

ומכאן לקבוצה השנייה של התרבויות, ונתחיל בתרבות היהודית. כבר בספר משלי אנו מוצאים את הפסוק “אל תט ימין ושמאל, הרחק רגלך מרע”. שמפורש במסורת היהודית כמכוון אל הדרך האמצעית באומרו שהנטייה לקצוות הימני או השמאלי היא רעה ויש להרחיק רגל ממנה, ומכך נובעת המסקנה, שהדרך בין הימין והשמאל – היא הדרך האמצעית – הטובה ובה יש ללכת. אמירות מסוג זה אנו מוצאים גם במשנה, בתלמוד הירושלמי ובתוספתא. מי שהרחיב את הדיבור על תורת הדרך האמצעית ביהדות, ועשה ממנה תורה סדורה ושלמה, היה הרב משה בן מימון (הרמב”ם), גדול הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים, שחי במאה השתיים-עשרה לספירה, ביצירותיו הגדולות והחשובות: ‘פרוש המשנה’ ו’משנה תורה – היד החזקה’. ומכאן נעבור לתרבות המוסלמית, שבמסגרתה אנו מוצאים בקוראן הקדוש, מהמאה השביעית לספירה, שניתן למוחמד על ידי המלאך גבריאל מפי אללה, הפסוק “ועשינו אתכם אומה אמצעית”, כאשר הכוונה לאומה המוסלמית. ובהמשך ב”חדית”’ שבו מתואר מוחמד צועד שני צעדים ימינה, ושני צעדים שמאלה וחוזר לאמצע, ומשם צועד שני צעדים קדימה ואומר למאמיניו שזו הדרך (האמצעית), “הווסטיה” בלשון הערבית (אמצעיות), שבה יש ללכת. ולבסוף הגענו לתרבות היוונית- נוצרית המציעה את ספרו של אריסטו היווני, גדול הפילוסופים היוונים, שחי במאה הרביעית לסה”נ, תלמידם של סוקרטס ואפלטון, שנחשב לפילוסוף אלפיים השנים של אירופה ושל התרבות המערבית כולה, ומהווה בסיס למחשבה הנוצרית. ספרו של אריסטו נקרא בשם : “אתיקה”, וכולו מוקדש לתורת הדרך האמצעית, אותה הוא פיתח באופן שיטתי וסדור, יותר מכל פילוסוף אחר עלי אדמות.

כל חמש התרבויות האמורות לעיל מדגישות את הקושי למצוא את נקודת האמצע בכל תכונה ומעשה, הקושי נובע למעשה מכך שבני האדם שונים זה מזה, ולכן האמצע אינו אמצע מתמטי פשוט, אלא אמצע יחסי, השונה לכל אדם, בהיותם שונים זה מזה.  הקושי השני הינו להתמיד בהתנהגות אמצעית לאורך זמן רב, או לכל החיים, דבר הדורש כוחות נפש רבים וחזקים. האנשים המצליחים להתגבר על קשיים אלה נחשבים ל ‘אנשים שלמים’, אל מעלת דרגתם המוסרית אנחנו, האנשים הפשוטים, צריכים לשאוף.

יחד עם הקשיים האמורים, כל התרבויות אומרות לנו, שכל אחד יכול למצוא את הדרך האמצעית ולהתנהג לפיה, אם יתנהל באיטיות, בסבלנות ובהתמדה, בצעדים קטנים, שאחרי הצלחתם, יצעד שוב בצעד קטן ואחריו יבדוק את עצמו, תכונה אחרי תכונה ומעשה אחרי מעשה, וזהו שנקרא ‘תיקון המידות” – אליו שואפת להגיע תורת הדרך האמצעית, כדי שהאדם יהיה שלם, מאושר ולא אלים.

תכלית הדרך האמצעית היא שהאדם ירגיש טוב עם עצמו בעשותו את הדברים הראויים והנכונים לעצמו ולחברה בה הוא חי, ובכך הוא ישיג כמה שיותר אושר בחייו. אריסטו אומר שהמטרה העליונה של חיי האדם היא לחיות באושר. והרמב”ם אומר שהאושר (‘השלמות’ בלשונו) הוא אושר רוחני, שהוא הקרבה לאל,  ולא אושר פיזי, כמו איסוף ממון ובניית בתים וארמונות. לפי כך אנו מוצאים בתהלים את האמרה “אשרי ירא ה’ ההולך בדרכיו’ , דהיינו מאושר האיש שירא את ה’, אבל גם ההולך בדרך ה’, שהיא הדרך האמצעית לפי הרמב”ם.

חלק ממרכיבי האושר הוא מרכיב השלום. תורת הדרך האמצעית בכל חמש התרבויות מלמדת את האדם להתרחק ממעשים קיצוניים, כמו אלימות, טרור או מלחמות, כאמצעים לפתרון בעיות וסכסוכים בין בני האדם, כי אלה מעשים קיצוניים, לא מוסרים ולא טובים לאדם ולחברה. הימנעות ממעשים רעים אלה תאפשר ביטול מלחמות וכו’ ומימון צבאות, לפי נבואת אחרית הימים של ישעיהו “וכיתתו חרבותם לאתים וגו'” ויפרישו משאבים להעלאת רמת האושר של העמים.

חינוך תלמידים בישראל לפי תורת הדרך האמצעית, בכל אחד משלושת המגזרים בישראל: היהודי, המוסלמי והנוצרי, כל מגזר לפי מסורתו, תשפר את התנהגותם הסובלנית, תפחית את מפלס האלימות והטרור בתוך ובין המגזרים במדינה. שילוב החינוך לפי תורת הדרך האמצעית בתוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך מגן הילדים ועד וכולל כיתות י”ב, כחלק ממסגרת לימודי מקצוע האזרחות, יספק למדינה בוגרים ובוגרות של בתי הספר, כשהם הרבה יותר מתונים ויותר מבינים האחד את השני, שלמדו איך לפתור בעיות ביניהם באמצעות דיבורים ולא באמצעות אלימות, ובכך הם גם יהיו יותר מאושרים.

ככל שהדרך ארוכה וקשה, תמיד היא תתחיל בצעד ראשון קטן וקל.

  • המאמר מבוסס על ספרו החדש של סמי שמואלי בשם “תורת הדרך האמצעית” ‘הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי, בחמש תרבויות’, בהוצאת אופיר ביכורים.