אריסטו – הפילוסוף היווני הדגול – אמר, שהמטרה העליונה של חיי האדם היא לחיות באושר, ושהתנהגות לפי 'תורת הדרך האמצעית', מובילה את האדם לחיות חיי אושר. עם חלוף העיתים אומר הפילוסוף האנגלי, בן העת-החדשה – ג'רמי בנת'הם, שתפקידו של השלטון בכל מדינה הוא להביא יותר אושר ליותר אזרחים.

כדי להבין את הדברים לאשורם, נסביר תחילה מה היא 'הדרך האמצעית', שמובילה לאושר בחיי האדם המתנהג לפיה. הדרך האמצעית היא נוסחה פשוטה של התנהגות אנושית טובה למתנהג ולחברה בה הוא חי. תורת הדרך האמצעית אומרת, שלכל מעשה או רגש  אנושיים יש שלושה מצבים אופייניים (טרילוגיה), שניים מהם קיצוניים – כאשר: האחד הינו התנהגות בקיצוניות יתר (לעשות יותר מדי), והשני הינו – קיצוניות חסר (לעשות פחות מדי), ושניהם רעים לאדם ולחברה, ומהם יש להימנע תמיד. לעומתם המצב השלישי, שהוא האמצעי, הנמצא במרחק שווה בין שני הקצוות, הוא המצב הטוב לעושה המעשה ולחברה בה הוא חי, ולפיו יש להתנהג באופן רצוף. רצף הנקודות האמצעיות של כל התכונות והמעשים, מהווה את הדרך האמצעית. התנהגות בדרך האמצעית הינה מאוזנת, מתואמת, שוויונית, רודפת שלום ומובילה להרגשת הנאה ואושר אצל ההולך בה, זאת לעומת התנהגות קיצונית יתרה או חסרה, שגורמת לאדם ולחברה סבל, כמו אלימות, טרור ומלחמות. הנוסחה הפשוטה הזו של הדרך האמצעית מלווה את האדם כל ימי חייו, בהתייחסותו לעצמו, וביחסיו עם כל המעגלים הרבים הסובבים אותו, החל -מהמשפחה, בית הספר, עבודה, וסיים – בחברים ובני אדם זרים, שהוא בא במגע יום-יומי איתם.

תורת הדרך האמצעית גורסת, כאמור, שלכל תכונה אנושית יש אמצע, אותו צריך לאתר, ובו על האדם לדבוק. בכל מצב שבו האדם מתרחק מהאמצע בהתנהגותו בתכונה או במעשה מסוימים, הנוטה לאחד הקצוות, היתיר או החסיר – עליו לתקן את מעשיו, מה שנקרא 'תיקון המידות', עד שיגיע לאמצע של אותה תכונה או אותו מעשה. דוגמה מתחום הרגש –  'האהבה'. הקיצוניות היתרה – הינה אהבה חזקה וחונקת את הנאהב, והיא רעה לשני הצדדים. מצד אחר, הקיצוניות החסרה – היא חוסר רגש כלפי הנאהב, וגם היא אינה טובה לשני הצדדים. הטוב נמצא אפוא באמצע והוא לאהוב במידה שתתאים לאוהב ולנאהב  ובשווה, כך שלשניהם תהיה הנאה ושניהם יהיו מאושרים מייחסים אלה. דוגמה אחרת תהיה מתחום 'הממון'. תורת הדרך האמצעית דוגלת בעיקרון העזרה לזולת בבחינת 'ואהבת לרעך כמוך', וקובעת: אל ייתן אדם כל ממונו לאחרים ויישאר ללא מקור מחייה, וגם שלא יהיה קמצן וישמור את כל רכושו לעצמו.  דוגמה שלישית ואחרונה נביא מתחום היחסים של ה'אדם עם עצמו'. כל הנושאים של אכילה, שתייה, שינה וכדומה, צריך שיעשו במידה הראויה והמתאימה לצרכי הגוף. המרבה באכילה ובשתייה נקרא 'זללן' – שמזיק לעצמו – זה מצד הקיצוניות היתרה. אולם גם לא לאכול ולא לשתות ולא לישון, אינו בריא לאדם וזה מצד הקיצוניות החסרה. מה יעשה האדם? יתנהג עם עצמו בדרך האמצעית – יאכל, ישתה וישן כמידת הצורך של גופו.

תורת הדרך האמצעית הייתה קיימות לתדהמתנו (בכתב), לפחות בחמש תרבויות (ציוויליזציות), מזה לפחות אלפיים וחמש מאות שנה, התרבויות הן: הסינית, ההודית-בודהיסטית, היוונית-נוצרית, האסלאמית והיהודית. אוכלוסייתן של חמש התרבויות האלה מהוות כ 85% מאוכלוסיית העולם. היקף כזה של אוכלוסיה מהווה בסיס רחב ומוצק ביותר לקידום חינוך לפי תורת הדרך האמצעית בכל העולם, כאשר כל תרבות מיישמת את התורה ומחנכת את ילדיה ומבוגריה על פי מסורתה היא, לאושר ולשלום. נתייחס אל התרבויות היוונית-הנוצרית, האסלאמית והיהודית, הקרובות אלינו. ונתחיל בתרבות היהודית. כבר בספר משלי אנו מוצאים את הפסוק "אל תט ימין ושמאל, הסר רגלך מרע". שמפורש במסורת היהודית כמכוון אל הדרך האמצעית. אמירות מסוג זה אנו מוצאים גם במשנה, בתלמוד הירושלמי ובתוספתא. הרמב"ם הביא את הדרך האמצעית ליהדות בצורת תורה שלמה וסדורה. ומכאן נעבור לתרבות המוסלמית, שבמסגרתה אנו מוצאים בקוראן הקדוש את הפסוק "ועשינו אתכם אומה אמצעית …". ולבסוף הגענו לתרבות היוונית- נוצרית המציעה את ספרו של אריסטו היווני (המהווה בסיס למחשבה הנוצרית) 'אתיקה', כאשר כולו מוקדש לדרך האמצעית.

כל חמש התרבויות האמורות לעיל מדגישות את הקושי למצוא את נקודת האמצע בכל תכונה ומעשה, וזה נוסף לקושי להישאר בו לאורך זמן, לאחר שנמצא. יחד עם זאת, כל התרבויות גם אומרות לנו, ש 'כל אחד יכול' למצוא את הדרך האמצעית ולהתנהג לפיה, אם יתנהל באיטיות, בסבלנות, בעקשנות ובהתמדה ובצעדים קטנים. וזהו שנקרא 'תיקון המידות' – אליו שואפת להגיע תורת הדרך האמצעית, כדי שהאדם יתקן את מעשיו, ויהיה 'שלם' עם עצמו ועם אחרים, מאושר ולא אלים, שהם תכלית הדרך.

אם נעבור לימינו אנו, נראה שהמדע של היום, במסגרת תורת האבולוציה של דרווין, אומר שבמשך מיליוני שנים של התפתחות אבולוציונית של האדם, הוא  מקבל 'אותות הנאה', ממעשים שהוא עושה ושתורמים  להישרדותו, כמו אוכל ושתייה, מין ועוד. אותות הנאה אלו באים כזרמים אלקטרו-כימיים המגיעים למוח ומתורגמים על ידו להנאה, כאשר ההנאה היא המקור והמרכיב העיקרי של האושר. לעומת זאת האבולוציה פיתחה באדם גם 'אותות סבל' בגין כל מעשה שיש בו סכנה להישרדותו, כמו כאבים,הרעלות, מחלות, מלחמות ועוד. במשך כל ימי-חיינו, כל פעולותינו ומחדלינו מכוונים להגדיל את אושרנו ולהמעיט את הסבל שלנו.

אריסטו מכריז, כאמור, בספרו "אתיקה", שהמטרה העליונה של חיי האדם היא לחיות באושר, ושהתנהגות לפי תורת הדרך האמצעית, היא 'הסגולה הטובה', המובילה את האדם לחיות חיי אושר. גם הבודהא ההודי, מכריז שהוא מצא את "דרך הביניים" (היא הדרך האמצעית) למניעת הסבל בעולם, ושאחרי הכרזתו זו, שטף אושר גדול את היקום כולו. והרמב"ם שלנו אומר שהאושר שהאדם שואף אליו כל חייו, הוא אושר רוחני (השלמות העליונה). הרמב"ם מתאר שני סוגי שלמויות, אליהם מכוון האדם בחייו: שלמות הגוף ושלמות הנפש. לפי הרמב"ם שלמות הגוף קודמת וחיונית לשלמות הנפש. אמרותיו אלה של הרמב"ם ממשיכות את האמור בספר תהלים:  "אשרי ירא ה' ההולך בדרכיו", דהיינו – מאושר האדם שירא את ה', וגם ההולך בדרכי ה', כאשר הרמב"ם מגדיר את הדרך האמצעית כ' "דרך ה' ", שהיא למעשה הליכה לפי תרי"ג המצוות של התורה. תרי"ג המצוות מחולקות ל רמ"ח מצוות עשה – שהן המצוות האמצעיות, ולשס"ה מצוות לא תעשה – שהן המעשים הקיצוניים, מהם יש להימנע.

אם נעבור עתה מהפילוסופיה העתיקה של האושר אל הפילוסופיה המודרנית, נגיע אל 'האידיאולוגיה ההומניסטית', ש 'מקדשת' את הפרט ומעניקה לו עליונות על כל הקיים עלי אדמות. מקומו המרכזי של הפרט בעולם המודרני הוא עיקר העיקרים, המדינה קיימת למענו.  הפרט בדמוקרטיה מצביע בבחירות ובוחר את נציגיו בפרלמנט, אשר בוחרים את הממשלה. הממשלה אמורה לדאוג לרווחת אזרחיה, שאם לאו – לא תיבחר שוב.

בעקבות הפילוסופיה ההומניסטית הדוגלת בצדק וחירות ובהמשכה, התפתחה הפילוסופיה של האושר, שמזכה את הפרט לחיות באושר. 'הכהן הגדול' של הפילוסופיה של האושר היה, כאמור, הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנת'הם, שבשיא עבודתו התבטא באמרתו המפורסמת ש"תפקידו של השלטון להביא יותר אושר ליותר אנשים" במדינתו. ניצנים ראשונים של הפילוסופיה הזו אנו מוצאים בהצהרת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה משנת 1776, שקבעה שערכי היסוד של האומה אמריקאית הם שלושה: צדק, חירות ורדיפת אחרי האושר. במסגרת האושר שצריכה המדינה לספק לאזרחיה אנו מוצאים את השלום, הביטחון הכללי והפרטי, צדק חברתי, צמיחה כלכלית, סדרי שלטון, חינוך , בריאות, מערכת של רווחה סוציאלית ועוד. כל אלה הם המרכיבים של האושר של הפרט ושל העם.

אמרנו "אושר העם", אכן יש דבר כזה, , שהוא האושר המצטבר של הפרטים המרכיבים עם. האו"ם בשנים האחרונות עורך, באמצעות מכונים מדעיים, דוח שנתי המודד את רמת האושר במדינות החברות בו, ומדרג אותן מבחינת רמת האושר בכל אחת מהן.

במסגרת הפילוסופיה של האושר בימינו, יש זרם פילוסופי המערער על האושר כמטרה העליונה של חיי האדם, ומפנים את העליונות הזו ל 'משמעות' החיים בעיני הפרט. הטיעון הנגדי של הפילוסופים מהמחנה השני לכך היא, שהמשמעות היא אחד המרכיבים של האושר, דהיינו, למי שיש משמעות גדולה יותר בחייו – הרי הוא יותר מאושר.

ואם נדבר על האושר במדינת ישראל, נאמר שבהעדר חוקה למדינת ישראל, יש לנו 'חוק יסוד זכויות האדם וחירותו' ו 'חוק יסוד חופש העיסוק'. שני חוקי יסוד אלה אינם מזכירים את זכותו של הפרט לאושר.

היות ותכלית תורת הדרך האמצעית היא להגדיל את אושר האדם המתנהג לפיה, התורה הזו תשאף גם להוסיף לחוק יסוד של זכויות האדם וחירותו, סעיף שיכריז על השלטון ויחייב אותו, לעשות כמיטב יכולתו להגדיל את אושרו של הפרט במדינה.

ובאשר למצב הדברים בעולם, צריך לשנות את אמנת האו"ם כך שהמטרה של האו"ם תהיה להגדיל את האושר של יותר בני אדם בעולם. כיום מטרתו של האו"ם, כמופיע באמנתו, היא לשמור על שלום וביטחון בעולם ולקדם את רווחת החיים של האנושות. כולם מרכיבים של האושר, כאשר האושר הוא מטרה יותר כוללת ומקיפה נושאים וערכים נוספים על המרכיבים של היום. יצוין כאן, שבשנת 2010 הוגשה לעצרת הכללית של האו"ם, הצעה כאמור, שבגינה, למיטב ידיעתי, טרם התקבלה החלטה של מוסדות האו"ם.

באיחולי יותר אושר ליותר אנשים בעולם, מסיים מאמר זה.

 

  • המאמר מבוסס על ספרו החדש של סמי שמואלי בשם "תורת הדרך האמצעית" 'הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי, בחמש תרבויות', בהוצאת 'אופיר ביכורים'. מאמר שני בסדרה.
  • המאמר הראשון בסדרה, שנכתב ע"י המחבר, פורסם בשם: "לחנך את ילדי ישראל היהודים והערבים לפי תורת הדרך האמצעית".

 

תפריט נגישות