מאת סמי שמואלי*

קונפוציוס – הפילוסוף הסיני הדגול – חשב שמחובתו של השליט במדינה לנהוג בדרך האמצעית ולדרוש מפקידי השלטון לקיימה, ועל כולם יחד מוטלת החובה לחנך את העם שלהם להתנהג לפי תורת הדרך האמצעית. והמשיך לומר, שאם כל מדינות העולם ינהגו כך, תפחת האלימות ולא יהיו מלחמות בין המדינות והעמים, ולא יהיה צורך בצבאות ובכלי-נשק, ויכול להיות שלטון אחד בעולם. דבר דומה מאוד אנו מוצאים בתרבות היהודית, בנבואתו של ישעיהו הנביא, שאמר: 'וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות … ולא ילמדו עוד מלחמה'. אלא מאי? גם קונפוציוס וגם ישעיהו לא האמינו שיעד זה הינו בר-השגה, כאשר קונפוציוס אמר, שביודעו את אופי האדם – קשה שהדבר יתממש. ואילו ישעיהו דחה את התגשמות נבואתו זו לאחרית הימים ולא בימיו או בימינו. בינתיים עברו כאלפיים וחמש מאות שנים מאז והחוקרים של ימיינו מבחינים בסימנים לשינוי בתוואי שהאנושות הולכת בו מאז מלחמת העולם השנייה, בכך שהיא מתרחקת מהמלחמות העולמיות ומתקרבת לשלום העולמי ולשלטון אחד בעולם.  

כדי להבין את הדברים לאשורם, נסביר תחילה מה היא 'הדרך האמצעית', שמובילה לאושר בחיי האדם המתנהג לפיה. הדרך האמצעית הינו השם שנתן הרמב"ם לנוסחה פשוטה של התנהגות אנושית טובה למתנהג ולחברה בה הוא חי, והנקראת גם בשמות דומים כמו: שביל הזהב, דרך האמצע, דרך ביניים, דרך ארץ, דרך ישרה, דרך המלך ועוד. תורת הדרך האמצעית אומרת, שלכל מעשה או רגש  אנושיים יש שלושה מצבים אופייניים (טרילוגיה), שניים מהם קיצוניים, כאשר: האחד הינו – התנהגות בקיצוניות יתר (לעשות יותר מדי), והשני הינו – קיצוניות חסר (לעשות פחות מדי), ושניהם רעים לאדם ולחברה, ומהם יש להימנע תמיד. לעומתם המצב השלישי – שהוא האמצעי, הנמצא במרחק שווה בין שני הקצוות, הוא המצב הטוב לעושה המעשה ולחברה בה הוא חי, ולפיו יש להתנהג באופן רצוף. רצף הנקודות האמצעיות של התכונות והמעשים, מהווה את הדרך האמצעית. התנהגות בדרך האמצעית הינה מאוזנת, מתואמת, שוויונית, רודפת שלום ומובילה להרגשת הנאה ואושר של ההולך בה, זאת לעומת התנהגות קיצונית – יתרה או חסרה – שגורמת לאדם ולחברה סבל, כמו אלימות, טרור ומלחמות. הנוסחה הפשוטה הזו של הדרך האמצעית מלווה את האדם כל ימי חייו, בהתייחסותו לעצמו, וביחסיו עם כל המעגלים הרבים הסובבים אותו, החל מהמשפחה – הקרובה והרחוקה, בית הספר, עבודה, וסיים – בחברים ובני אדם זרים, שהוא בא במגע יום-יומי איתם. תורת הדרך האמצעית גורסת, כאמור, שלכל תכונה אנושית יש אמצע, אותו צריך האדם לאתר, ובו עליו לדבוק. בכל מצב שבו האדם מתרחק מהאמצע בהתנהגותו בתכונה או במעשה מסוימים, הנוטה לאחד הקצוות – היתיר או החסיר, עליו לתקן את מעשיו, מה שנקרא 'תיקון המידות', עד שיגיע לאמצע של אותה תכונה או אותו מעשה.

תורת הדרך האמצעית הייתה קיימות (בכתב) לתדהמתנו, לפחות בחמש תרבויות (ציוויליזציות), מזה לפחות אלפיים וחמש מאות שנה, התרבויות הן: הסינית, ההודית-בודהיסטית, היוונית-נוצרית, האסלאמית והיהודית. אוכלוסייתן של חמש התרבויות האלה מהוות כ 85% מאוכלוסיית העולם. היקף כזה של אוכלוסיה מהווה בסיס רחב ומוצק ביותר לקידום חינוך לפי תורת הדרך האמצעית בכל העולם, כאשר כל תרבות מיישמת את התורה ומחנכת את ילדיה ומבוגריה על פי מסורתה היא, לאושר ולשלום. נתייחס אל התרבויות היוונית-נוצרית, האסלאמית והיהודית, הקרובות אלינו יותר. ונתחיל בתרבות היהודית, במסגרתה הביא הרמב"ם את הדרך האמצעית בצורת תורה שלמה וסדורה. ומכאן נעבור לתרבות האסלאמית, שבמסגרתה אנו מוצאים בקוראן הקדוש את הפסוק "ועשינו אתכם אומה אמצעית …". ולבסוף הגענו לתרבות היוונית-נוצרית המציעה את ספרו של אריסטו היווני 'אתיקה' (המהווה בסיס למחשבה הנוצרית), כאשר כולו מוקדש לדרך האמצעית. כל חמש התרבויות האמורות לעיל מדגישות את הקושי למצוא את נקודת האמצע בכל תכונה ומעשה אנושיים, וזה נוסף לקושי להישאר בו לאורך זמן, לאחר שנמצא. יחד עם זאת, כל התרבויות גם אומרות לנו, ש 'כל אחד יכול' למצוא את הדרך האמצעית ולהתנהג לפיה, אם יתנהל באיטיות – בצעדים קטנים, בסבלנות, בעקשנות ובהתמדה. וזהו שנקרא 'תיקון המידות' – אליו שואפת להגיע תורת הדרך האמצעית, כדי שהאדם יתקן את מעשיו, ויהיה 'שלם' עם עצמו ועם אחרים, מאושר ולא אלים, שהם תכלית הדרך.

על בסיס העיקרון החשוב ביותר של תורת הדרך האמצעית, הוא עיקרון השוויון, שממנו נובעת האמרה של "ואהבת לרעך כמוך", כפי שהיא מופיעה בתנ"ך שלנו וב 'שבע הדברות' של הנצרות, ובאסלאם – כאשר מוחמד 'שנא מלחמות', וכאשר בשתי המסורות מברכים 'שלום עליכם' ומחזירים 'ועליכם השלום'. הלל הזקן אמר את אותו הדבר בצורה שלילית: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", הרי זו הדרך האמצעית, האומרת, שכמו שאינך רוצה שיפגעו בך, כך אל תפגע באחרים. אל תתנהג איתם באלימות, בטרור, או במלחמה, שכן כל הפעולות האלה הן קיצוניות, ואין להתנהג לפיהן. הדרך האמצעית מטיפה לפתרון בעיות וקונפליקטים בין אישיים, בין מגזרים, בין מדינות, בין אומות ובין דתות, בדרכי שלום כמו: דרך של הידברות, משא-ומתן, פשרה הוגנת וצודקת לשני הצדדים ועוד.

בכמה מאות השנים האחרונות סבלה האנושות מהתגברות המלחמות העולמיות, שהגיעו לשיאן במחצית הראשונה של המאה העשרים, כאשר התחוללו בה נלחמת העולם הראשונה בשנים 1914-1918, שגרמה ל 16.5 מליון הרוגים – לוחמים ואזרחים משני הצדדים הלוחמים. אחריה התחוללה מלחמת העולם השנייה בשנים 1939-1945, שגרמה למספר שיא של כל המלחמות בהיסטוריה האנושית, של 64.5 מליון הרוגים לוחמים ואזרחים משני הצדדים. כל זאת בנוסף להרס העצום של רכוש ונכסים של שני הצדדים הלוחמים ועיכוב גדול בהתפתחות הכלכלית של האנושות. ברור לכל שבימים ההם נסוגה האנושות לאחור בניסיונותיה למנוע מלחמות והשכנת השלום בעולם. הסיבות לכיוון השלילי של האנושות ול 'השגת שיא' במספר ההרוגים היו: פיתוח טכנולוגי של אמצעי הלחימה הרסניים, כמו: מטוסים, פצצות, תותחים ארוכי טווח, טילים מונחים ולא מונחים, אוניות מלחמה גדולות, צוללות, רובים אוטומטיים, פיתוח פצצות גרעיניות ועוד.

הדבר 'הטוב' שקרה במלחמת העולם השנייה ותוצאותיה – במספר ההרוגים וההרס שהיא זרעה בעולם – היה אולי ההכרה של האנושות ובראשה מנהיגי המדינות ובעיקר מנהיגי המעצמות, שהנזקים של מלחמות עולם עולים לאין שעור על התועלות, שמדינה זו או אחרת יכולה להפיק מהן. מסקנה זו התעצמה אחרי כניסת הנשק הגרעיני לזירה, שהתבטא בהטלת הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסאקי שביפן, דבר שהביא בפועל לסיום מלחמת העולם השנייה – בכניעת יפן. בעקבות מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה ההרסניות למין האנושי, לרבות פיתוח הנשק הגרעיני והעצמתו, החוקרים מבחינים בהתפתחויות היסטוריות חיוביות בעולם, שמרחיקות אותו ממלחמות עולם נוספות ומקרבות אותו אל השלום העולמי.

התפתחויות אלה היו במשך שבעים השנים שעברו מאז סיום מלחמת העולם השנייה, בין היתר:

הנשק הגרעיני התפתח אחרי מלחמת העולם השנייה בגודל הפצצות ובכוח ההרס שלהן, בטווח המטוסים הנושאים אותן, בפיתוח טילים בין-יבשתיים נושאי ראשי-נפץ גרעיניים, בבניית צוללות נושאות נשק גרעיני, שהיו בעלי יכולת של מתן 'מכה שנייה', על המדינה התוקפת ראשונה, דבר שיש בו סכנה של הרס לשתי המדינות הנלחמות. כל זה גרם להרתעה גדולה של המדינות בעלות נשק גרעיני ומנהיגיהן מחיסול האנושות כולה, או בעיקר מפגיעה אנושה במדינות הנלחמות.

התפתחה הבנה אסטרטגית והסכם לא כתוב בין המעצמות הגדולות (בעיקר בין רוסיה וארצות הברית של אמריקה), לפיה לכל 'גוש' יש תחום משלו, וגוש אחד לא יתערב בתחום הגוש השני. כמו כן נפרש 'קו אדום' של טלפון בין נשיא רוסיה לבין נשיא ארצות הברית, למניעת אי-הבנות גורליות.

התפתחות גלובליזציה עולמית של הכלכלות המדינתיות שפיתחה תלות גדולה יותר בין המשקים המדינתיים, דבר שהפך את העולם ל 'כפר גלובלי' אחד, לרבות אמצעי התקשורת, ויצר תלות חזקה בין המדינות.

הושגו הבנות ונחתמו חוזים בין הגושים  – הגוש המערבי – עם ברית נטו מצד אחד, והגוש המזרחי – עם ברית ורשה מצד אחר, להגבלת הנשק הגרעיני והפחתתו.

התפוררות ברית המועצות והפיכתה למספר רב של מדינות דמוקרטיות, שבהן המנהיגים יותר מתונים,שכן העם מגביל את מנהיגיו בעניין הכרזת מלחמה וכו'.

יסוד ארגון האומות המאוחדות, שמטרתו העיקרית שמירת השלום והביטחון העולמיים, לרבות יכולת התערבות באמצעות צבאות של חברותיו, כדי לפקח על שלום בין מדינות, ואם צריך – גם להפעיל צבא חמוש, כדי למנוע מלחמות. במסגרת האו"ם נוסדה גם הוועדה לאנרגיה אטומית, במטרה למנוע הפצה של הנשק הגרעיני בעולם.

כל ההתפתחויות האמורות לעיל והעובדה שזה שבעים שנה לא אירעה מלחמת עולם, כאשר בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה לא עברו אפילו עשרים שנה, מבססות את הערכת החוקרים, שכיוון ההתפתחות האנושית הינו לעבר שלום עולמי ולא לכיוון מלחמות עולם נוספות. הנ"ל נכון למרות שמלחמות מקומיות התחוללו במשך תקופה זו, כמו מלחמות: קוריאה, וייטנאם, אפגניסטן, עיראק, וכיום: סוריה, תימן, אוקראינה וכדומה. אולם, מה שמעודד את החוקרים הוא,  שבכל המלחמות האלה, השכילו המעצמות לא לגלוש למלחמות עולמיות מקיפות. ומגמה זו מחזקת את הערכת המומחים בדעתם, שכיוון העולם הינו לעולם בלי מלחמות עולמיות בכלל, ושהאו"ם הוא הארגון שיהווה את 'השלטון היחיד בעולם', ובכך יתגשמו נבואותיהם של קונפוציוס וישעיהו – לשלום עולמי ולפירוק הצבאות בזמן הלא רחוק.

  • המאמר מבוסס על ספרו החדש של סמי שמואלי בשם "תורת הדרך האמצעית" 'הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי, בחמש תרבויות', בהוצאת 'אופיר ביכורים'. מאמר שלישי בסדרה.
  • המאמר הראשון בסדרה, שנכתב ע"י המחבר, פורסם בשם: "לחנך את ילדי ישראל היהודים והערבים לפי תורת הדרך האמצעית".
  • המאמר השני בסדרה, שנכתב ע"י המחבר, פורסם בשם: "מגיע לנו יותר אושר מהשלטון והאושר כתכלית תורת הדרך האמצעית".
  • המאמר הרביעי בסדרה, שנכתב ע"י המחבר, פורסם בשם: " פילוסופיה מעשית ולא רק תיאורטית".

תפריט נגישות