יש אנשי אקדמיה שרואים ב 'תורת הדרך האמצעית' פילוסופיה-תיאורטית בלבד,  אולם רובם רואים בה גם פילוסופיה-מעשית, כלומר – כל אדם יכול לקיימה, ובכך להטיב את חייו, לקראת השגת יותר אושר, ובכלל זה – הפחתת האלימות. מטרת המאמר הזה להוכיח לאלה שאינם מאמינים שתורת הדרך האמצעית היא לא רק תיאורטית, אלא גם מעשית בכל חמשת התרבויות: הסינית, ההודית-בודהיסטית, היוונית-הנוצרית, האסלאמית והיהודית.

כדי להבין במה דברים אמורים, נסביר תחילה מה היא 'הדרך האמצעית', ואחרי כן נגדיר מה היא 'פילוסופיה מעשית', ובשלב השלישי נשתדל להוכיח, בכל אחת משחמשת התרבויות האמורות, שהדרך האמצעית הינה פילוסופיה מעשית.

'הדרך האמצעית' הינו השם שנתן הרמב"ם לנוסחה פשוטה של התנהגות אנושית טובה, למתנהג לפיה ולחברה בה הוא חי, והנקראת גם בשמות דומים כמו: שביל הזהב, דרך האמצע ועוד. תורת הדרך האמצעית אומרת, שלכל מעשה או רגש  אנושיים יש שלושה מצבים אופייניים (טרילוגיה) – שניים מהם קיצוניים, כאשר: האחד הינו – התנהגות ב 'קיצוניות יתר' (לעשות יותר מדי), והשני הינו – 'קיצוניות חסר' (לעשות פחות מדי), ושניהם רעים לאדם ולחברה, ומהם יש להימנע תמיד. לעומתם המצב השלישי – שהוא 'האמצעי', הנמצא במרחק שווה בין שני הקצוות, הוא המצב הטוב לעושה המעשה ולחברה בה הוא חי, ולפיו יש להתנהג באופן רציף. רצף הנקודות האמצעיות של התכונות והמעשים, מהווה את 'הדרך האמצעית'. התנהגות בדרך האמצעית הינה מאוזנת, מתואמת, שוויונית, רודפת שלום ומובילה להרגשת הנאה ואושר של ההולך בה, זאת לעומת התנהגות קיצונית – יתרה או חסרה – שגורמת לאדם ולחברה סבל, כמו אלימות, טרור ומלחמות. הנוסחה הפשוטה הזו של הדרך האמצעית מלווה את האדם כל ימי חייו, בהתייחסותו לעצמו, וביחסיו במסגרת כל המעגלים הסובבים אותו. את  האמצע בכל תכונה ומעשה על האדם לאתר, ובו עליו לדבוק. בכל מצב  שאדם מתרחק מהאמצע בהתנהגותו בתכונה או במעשה מסיימים, הנוטה לאחד הקצוות – היתיר או החסיר – עליו לתקן את מעשיו לכיוון האמצע (מה שנקרא 'תיקון המידות') עד שיגיע לאמצע של אותה תכונה או אותו מעשה.

תורת הדרך האמצעית קיימות לפחות בחמש תרבויות (ציוויליזציות) הגדולות בעולם, מזה אלפיים וחמש מאות שנה, התרבויות הן: הסינית, ההודית-בודהיסטית, היוונית-נוצרית, האסלאמית והיהודית. אוכלוסייתן של חמש התרבויות האלה מהוות כ 85% מאוכלוסיית העולם. היקף כזה של אוכלוסיה מהווה בסיס רחב ומוצק ביותר לקידום חינוך ילדים ומבוגרים לפי תורת הדרך האמצעית בכל העולם, כאשר כל תרבות מיישמת את התורה ומחנכת את על פי מסורתה היא, לאושר ולאי אלימות.

משדיברנו על תורת הדרך האמצעית, נביא עתה את ההגדרה של 'הפילוסופיה המעשית'. הפילוסופיה חוקרת ומתארת את האדם ומקומו ביקום. ככל שהתיאוריות הפילוסופיות משמשות את האדם ומכוונות את פעולותיו בחייו, הן הופכות להיות 'מעשיות'. במילים אחרות – פילוסופיה מעשית משתמשת ברעיונות התיאורטיים של 'הפילוסופיה התיאורטית' ומתרגמת אותם למעשים, לתועלת האדם והחברה.

אם נוכיח את התזה, בכל אחת מחמשת התרבויות שלנו, שהתיאוריה מדברת על שלושת הדברים: ש 'כל אחד יכול' לשפר את התנהגותו בדרך האמצעית, שכדאי או חובה על האדם ללכת בדרך האמצעית, ושיש הדרכה לאדם לתקן את התנהגותו בכיוון האמצע – נוכל לומר שתורת הדרך האמצעית היא 'מעשית'.

ונעבור לתרבויות ולמה הן אומרות בקיצור נמרץ בנושא:

בתרבות היהודית – בעיני הרמב"ם היכולת של האדם לתקן את מידותיו הינה מובנת מאליה, ולא רק שכל אדם יכול לתקן את מידותיו, אלא שזו מצווה מן התורה ללכת בדרך האמצעית-הישירה, שהיא גם 'דרך ה' ', כך שמצווה על האדם לתקן את מידותיו. ואם הוא חייב – הרי הוא גם יכול. יותר מכך, הרמב"ם מביא את "תורת הדרך האמצעית" כולה במטרה אחת: "לתקן" את תכונותיו ("מידותיו") של האדם, כל זמן שתכונות אלה סטו מן התכונות האמצעיות הטובות, ונטו לכיוון אחד משני הקצוות הרעים – הרי הוא אומר שיש להרחיקו מהקצוות האלה ולהביאו בחזרה אל האמצע.

ובלשונו "יש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחד דעות בינוניות, זו הדעה טובה לו (לאדם), ובה ראוי לילך, והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בנפשו. שני הקצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה – אינן דרך טובה, ואין ראוי לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה – יחזיר עצמו למוטב, וילך בדרך הטובים, היא הדרך הישרה" (הדרך האמצעית). ולפיכך צוו חכמים הראשונים, כדי שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותם, ומכון אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם."

בתרבות האסלאמית – המקור החשוב ביותר של המונח "וסאטיה", שמהווה את הבסיס לפיתוח התיאוריה של הדרך האמצעית באסלאם, נמצא בקוראן, האומר בתרגום לעברית: "כי עשינו ואתכם אומה אמצעית … ." משמעות המילים האלה, שאלוהים עשה את כל אחד מהמוסלמים בעל, או בעלת, תכונות אמצעיות. כלומר כל מוסלמי יכול וחייב ללכת בדרך אמצעיות, לאחר שאימץ לעצמו את הווסאטיה.

כדי לחזק את האמור לעיל באה התיאולוגיה האסלאמית – ה 'כלאם', שאימץ לעצמו דרכים ושיטות פילוסופיות שכליות (ראציונליות), כאשר הזרם המרכזי שלו ('הקדריה'), טען כי יש בידי האדם היכולת ('קדרה') להחליט כיצד לנהוג. הוא אחראי למעשיו וזכאי לשכר עבור מעשיו הטובים, או חייב בעונש על מעשיו הרעים ביום הדין ('יום אלקיימה'). אלוהים לא היה מצפה מבני האדם לנהוג כשורה, אם לא היה מעניק להם את היכולת לבחור את פעולותיהם.

כל מוסלמי לדעת האסלאם נולד עם תכונות אמצעיות 'מהוללות'. המוסלמי, אפוא, מאמין שהוא לא צריך להתאמץ כדי ללכת בדרך האמצעית, וכי בטבעו הוא יעשה זאת,  מה גם שלפי הקוראן והחדית' – אלוהים מסייע לו, כ 'מאמין', בבחירת דרכו הטובה אל ה 'וסאטיה'.

בתרבות היוונית-נוצרית – אריסטו, הפילוסוף היווני, אומר ש"כל אחד יכול", גם אם הדבר קשה, וגם אם לא כל אדם מסוגל, אלא אם התאמן והתמחה בכך. אם הוא (האדם) רצה, למד, התאמן והתמחה, הרי הוא בהחלט יכול להגיע לאמצע בתכונותיו. ובלשונו: "לא דבר קל הוא להיות אדם הגון, שלא קל הוא לתפוש את האמצע בכל עניין ועניין, כשם שלא כל אדם, אלא רק המומחה, מסוגל לתפוס את אמצעיתו של המעגל."

אריסטו מכנה את תיקון המידות בשם "קיום הדרך האמצעית", והוא מנסה ללמד את בני האדם ללכת בדרך האמצעית (ע"י תיקון מידותיהם) בשיטה שהוא עיבד. והוא אומר: " ועל כן ההצלחה בכך היא דבר נדיר משובח ונעלה." זה נדיר לדעת אריסטו להצליח במציאת האמצע בכל עניין ועניין, אולם מי שהצליח בכך – הרי הוא עשה לעצמו ולסביבתו דבר משובח ונעלה.

אריסטו מדריך את האדם למציאת האמצע באומרו: "לפיכך חייב האדם הקולע אל האמצעי להתרחק תחילה ממה שמנוגד לו, שמשני הקצוות אחד הוא מוטעה יותר, והשני – פחות.",

בתרבות הסינית – הפילוסופיה הקונפוציאנית מתייחסת לאדם כאישיות עצמאית, שמנהלת את החיים שלה ללא סיוע כוחות-חוץ, כמו כוחות אלים, שדים וכו'. כך גם בנושא של תיקון המידות – האדם עצמאי לתקן או לא לתקן את מידותיו, כמידת כישרונותיו לטובה או לרעה.

קונפוציוס מדבר על 'הבריות ההדיוטות', כלומר על פשוטי העם. פשוטי עם אלה –  לדעתו, רק מעטים מהם יכולים להתמיד לאורך כל ימי חייהם בדרך האמצע, והרוב שבהם אינו יכול להתמיד בקיום דרך האמצע, בגלל הקושי הנפשי לעמוד בלחצי התורה והיום-יום. אולם משתמע מדבריו, שגם אם לא בכל עניין ובכל ימי החיים, הרי שמזמן לזמן בימי חייהם, גם רוב העם הפשוט כן יכול לקיים את  הדרך האמצעית. ומסכם: ש "הדרך, לא רחוקה היא מן האדם, ועד קהל הסגנים ופשוטי העם הגיעו."

בתרבות ההודית בודהיסטית – הבודהא אינו מתייחס ליכולת האדם לתקן את מידותיו ולהגיע ל 'נירוונה', משום שהדבר ברור מאליו בבודהיזם שכל אחד יכול לשפר את תכונותיו בדרגה זו או אחרת, ואולי גם להגיע ל 'הארה' ולנירוונה. הדבר נובע מיסודות הבודהיזם, כמו יסודות התרבות הסינית (ותורות מזרחיות אחרות), כאמור לעיל, המתייחסים לכל בני האדם באופן שווה, מגדירים את יכולתו של האדם כעצמאי – כבלתי תלוי בכוח חיצוני (לא אלוהי ולא אחר).

במסגרת התרבות ההודית-בודהיסטית, הבודהא מלמד את האדם לתקן את מידותיו בדרך של 'מדיטציה'. הדרך לתיקון המידות מתחילה לפי הבודהא ב"לספק את הצרכים הטבעיים של החיים זה לא חטא, לדאוג שהגוף יהיה בריא זו חובה, כי אחרת לא נוכל להיטיב את מנורת החוכמה, ולשמור על רוח חזקה וטהורה."

הדרך ממשיכה בהכרה ב 'ארבעת האמיתות הנעלות', שהן: הכרה בקיום הסבל בעולם, הליכה ב 'דרך שמונת הנתיבים הנעלה', שתוביל אותו ל 'דרך הנכונה' – היא דרך הביוניים. שמונת הנתיבים הם: דעות נכונות, כוונה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, ריכוז מחשבה נכון תשומת לב נכונה. והדלאי לאמה אומר :"תמיד יש צדדים קיצוניים, אך דרך האמצע היא הנכונה", כלומר המונח 'נכון' או 'נכונה' היא 'דרך האמצע' או 'דרך הביניים' בלשון הבודהא בדרשה בבנארס.

עבור "פשוטי העם", ממליץ 'הבודהיזם הטיבטי' על אימוץ כ 'מאתיים כללים להתנהגות טובה', לביצוע ביימי חיי האדם, כדי לחיות אורח חיים בדרך הביניים. כל מאמין בבודהיזם מאמץ לעצמו מספר כללים מכלל האמתיים, ומתחייב לעצמו לקיים אותם, וכל המרבה – הרי זה משובח.

אנשי אקדמיה – ולבסוף נביא את שאמרו אנשי אקדמיה, שהדרך האמצעית היא מעשית ולא רק תיאורטית. הפרופסור אהרון בן זאב – ראש החוג לפילוסופיה, דקאן אוניברסיטת חיפה וראש ארגון ראשי האוניברסיטאות לשעבר – אומר: "הגישה שאתה מציג בספר היא נכונה ביותר ומקובלת עלי מאוד לא רק באופן תיאורטי אלא גם באופן מעשי". וד"ר אבירם רביצקי – מרצה ב 'מחשבת ישראל' ומומחה לתורת הדרך האמצעית ביהדות – אומר: "אני מסכים למגמה הפרקטית שהספר מקדם: חינוך לדרך האמצע אכן יביא תועלת גדולה לציבור."

לסיכום נראה לנו שהצלחנו להוכיח, ללא ספק, כי תורת הדרך האמצעית הינה פילוסופיה מעשית בכל חמשת התרבויות, ולכן כדאי לחמך לפיה את ילדי ומבוגרי העולם – כל תרבות לפי מסורתה היא.

  • המאמר מבוסס על הספר "תורת הדרך האמצעית" 'הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי, בחמש תרבויות'. מאת סמי שמואלי ובהוצאת "אופיר ביכורים".

להרחבה ולמקורות הציטוטים שהובאו במאמר, ראה פרקי המשנה על "תיקון המידות" בכל אחד מחמשת הפרקים הראשונים של הספר האמור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תפריט נגישות